כמוני כמוך

אני אנסה לענות על הכל למרות שיש לי הרבה מה לומר ותמיד משהו נופל בין הכיסאות. 

אני לא ניסיתי להראות שאני חכמה יותר ממך וגם לא עצבן אותי שאמרת שאת חכמה יותר. זה לא אכפת לי ולא משמעותי עבורי. ברור לי שאת אדם מאוד חכם, אם לא היית לא היינו באמת יכולות להיות יחד. 

בקשר ל״ספר הפסיכולוגיה שאני תקועה בו״. יכול להיות שזה נותן לי הרגשה שאני לא לבד, לא ראיתי את זה אף פעם בכיוון הזה (רואה, את כן יכולה לחדש לי) אני רואה את זה יותר כמשהו שיש לו פתרון. כי אם זו בעיה ׳מאובחנת׳ הרי זו בעיה מוכרת ויש מי שפועל על מנת למצוא פתרון. וזה נותן תקווה. ההגדרות האלו פשוט עוזרות לי לקטלג את עצמי במה שאני צריכה לעבוד עליו. כי כשאני יודעת שאני דיסוציאטיבית אני יודעת שלפעמים אני מתנתקת. וזה חשוב לי לדעת את זה כי יש לי סיבה לדברים. 

את יכולה לזלזל כמה שאת רוצה אבל לי זה עוזר. כשאני מדברת עם אנשי מקצוע הם לא מבינים מאיפה אני מביאה את כל הידע הזה. הפסיכיאטרית האחרונה מהצבא עצבנה אותי והתחלתי לשחק את עצמי תמימה ולא יודעת כלום ואז היא אמרה לי את המשפט ״את יודעת, מישהי שמתמודדת עם מחלה כלכך הרבה זמן צריכה להיות כבר מומחית בכל מה שקשור בה״ וזה נכון. זה באמת מה שאני עושה. אתמול *** הביאה לי איזה מונח פסיכולוגיה גם על זה, משהו על להפוך את הבעיה לשאלה אינטלקטואלית, שזה מנגנון התמודדות. אני לא ראיתי את זה ככה אך פעם אבל הנה, עובדה שזה משהו שיש לו סיבה. וזה מנחם לדעת את זה. 

הקטע המצחיק הוא זה שאם הייתי עכשיו מאושפזת עם גידול במוח, וחוקרת על המוח ועל הגידול ועל כל אפשרויות הניתוח והטיפול והסכנות וההחמרות, למעשה הייתי הופכת מומחית למחלה שלי, זה לא היה נראה לך מוזר. כי זאת רפואה ולא פסיכולוגיה? זה אותו הדבר. 

כשמישהי מתאשפזת על אנורקסיה קשה, אנשים לא מבינים ונוטים לומר לה ״פשוט תאכלי, מה הבעיה״ אבל אם מישהי מתאשפזת על סרטן כולם יכולים להבין שזה משהו שתקף את הגוף שלה והיא לא יכולה פשוט להבריא. וזה מרתיח אותי. כי בעיקר בהפרעות אכילה ודיכאון (לעומת סכיזופרניה למשל) קשה לאנשים להבין שזו באמת מחלה. וה׳הגדרות הפסיכולוגיות המטופשות׳ זה מה שנותן לי לזכור שאני חולה. וזה גם מה שנותן לי להבין שאני צריכה טיפול. הרי אם לא הייתי חולה לא הייתי צריכה טיפול נכון?

זה מרתיח אותי שאנשים לא מבינים את זה. ולכן אני יודעת ככ הרבה ויודעת גם להראות להם את זה. ולכן זה מעליב אותי כשאת מתייחסת לזה בכזאת צורה. כי את רואה אותי. ולא, אני לא רוצה להיות רזה כדי להיות כוסית במיטה. אני לא רוצה לשכב או לשבת או לעמוד או ללבוש בגדים ולהרגיש שאני יודעת מה המשקל שלי לפי הגוף שלי. אני לא רוצה לאכול במבה ו״לראות״ אותה מוסיפה לי גוש שומן בצורתה בגוף שלי. אני יודעת שפזיולוגית זה לא ככה ובכל זאת ככה אני מרגישה. 

אני לא רוצה לא להצליח להפסיק לאכול ואז לבכות מעל האסלה כי אני יודעת שלא משנה כמה אקיא, אני עדיין אשמין מזה. ואני יכולה לכתוב עוד הרבה דברים. 

בהתחלה לא ידעתי שיש לי בעיה. חשבתי שזה מה שכולם עושים, מקיאים אחרי האוכל וסופרים קלוריות. ואז יום אחד קראתי את התסמינים האלו ואת הרגשות והמחשבות שלי תחת הגדרה של הפרעות אכילה. וזה נתן לי כאפה. כי פתאום היתה לי בעיה. פתאום לא יכלתי להתחמק יותר. 

ואני לא חושבת שאפשר ״להבריא״ מזה. ממש כמו סכרת, זה תמיד יהיה שם פשוט צריך לדעת איך לחיות עם זה, לטפל באופן שוטף ולהימנע ממה שיכול להחמיר את המצב. ולפעמים יש תקופות שהמחלה מתפרצת יותר ולפעמים היא נרגעת. 

אני יודעת שאני לא שם. כי אני פוגעת בעצמי, בין אם בכוונה ובין אם לא. אני בתקופה מבולבלת.

כל הדברים האלו שאת מתפארת שהשגתי, שכל מה שאני רוצה אני גורמת לו לקרות,אלו דברים שרציתי בהם. ועכשיו אני לא יודעת מה אני רוצה. אין לי מטרה לשאוף אליה. אני נמצאת במצב של חוסר אונים מהבחינה הזו. 

את לא אומרת לי משהו שאני לא רוצה לשמוע. את אומרת לי דברים שפוגעים בי כי זה מרגיש לי כמו האנשים שאומרים לי ״את רזה, תאכלי כבר. זה לא כזה קשה" או ״איזה כיף לך שאת יכולה לאכול כמה שאת רוצה ולא להשמין״ כמו האנשים שלא מכירים אותי וחושבים ככה. 

ואת לא מאלו. את מכירה אותי. את חיה איתי. וזה חשוב לי שתדעי כל מה שאת יכולה על המחלה שלי. כי זה מה שזה. זה לא אומר שאין מוצא, אבל בינינו, אם הייתי חולה בצליאק, לא היית לומדת מה שאת יכולה כדי לדעת מה מותר לי לאכול ומה לא? איך להתמודד עם התקף? היית. אז למה לא עכשיו?

למה לגעור בי אני מכניסה את עצמי להגדרות ריקות מתוכן? למה כשזו בעיה רפואי זה לא ריק מתוכן?

כשאני מדברת עם חברות שלי זה לא כי הן אומרות לי את מה שאני רוצה לשמוע. זה כי אני יודעת שאני יכולה לספר להן מה עובר עלי והן יבינו. הן לא צריכות לומר כלום. גם ככה כל אחת מהן מתמודדת בצורה אחרת ונמצאת בשלב אחר, אחת מהשניה וממני. הן יכולות להבין את הקשיים שלי ולספר לי שגם הן מרגישות ככה. ואיך הן מתמודדות עם זה. הן מתייחסות אלי ברצינות. משהו שאני לא הרגשתי ממך אתמול. וזה מה שכלכך כאב לי. 

וכשאמרת לי ״את לא יכולה פשוט לעבור הלאה?״ לא. אני לא. הלוואי שיכלתי. אבל זה חלק ממני. עמוק יותר ממה שאני יכולה לשלוט עליו. ואני לא מתכוונת לחיות כל החיים בחוסר הנאה. להיפך. היודעים מה הבעיה יותר קל לחיות חיים שלמים מאשר שלא יודעים ויש משהו שמציק. 

זה כמו לומר למישהי שנאנסה שבסדר, זה עבר, עכשיו את שוכבת עם המון אנשים אחרים ואת רואה שזה לא ככה. או למישהו שעבר תאונת דרכים ועכשיו יש לו צלקת על הפנים/קטיעה או לא משנה , שדי, הוא נהג כבר הרבה פעמים אחרי ולא קרה כלום, שהוא פשוט יכול לעבור הלאה. 

גם הדברים שאמרתי לך פעם- את לא זוכרת כנראה אבל אני ניסיתי לומר לך הרבה דברים. את זוכרת את זה כי זה מה שעבד ובזה דבקתי. 

אני מקוה שקצת הצלחתי להעביר לך את מה שאני חושבת.

 

בכל אופן כבר החלטתי שאני לוקחת טיפול. זה יקח זמן.