נכנסתי לישארבלוג בפעם הראשונה בגיל 11. הייתי בלוגרית אמיתית, הולכת למפגשים בעזריאלי, מנסה להתגנב אל הגג

ואיפשהו בדרך טיפה התאהבתי פה, פרשתי. פתחתי, סגרתי. פתחתי שוב, ולא כתבתי.

כשאתה שמח אין כ"כ סיבה לכתוב. על מה תכתוב, על כמה שהחיים יפים?

אף פעם לא הייתה לי מוזה כשאני שמחה. אז עכשיו, בגיל 20 וקצת, אחרי חודש של שינויים, כתיבה נראית כמקום המושלם לבריחה.

לפני חודש זה נגמר, הוא, גמר איתי.

הימים הכי יפים היו איתו, הרגעים הרגישו לקוחים מגן עדן לפעמים,

13 חודשים של נטו הערכה ואהבה.

קשה בלי.

התרגלתי שיש לידי מישהו במיטה בסופ"ש, התרגלתי לחיבוקים העייפים באמצע הלילה
לאסמסים ולשיחות, ליציאות ולרומנטיקה היפה שהייתה לשנינו.

הכי רע לסיים קשר בהרגשה שלא מיצית אותו, וזה היה המצב שלי.

הוא אמר שהיו כמה ימים רעים ושהגיע להחלטה,

וכשאני נזכרת בפרידה התמונה הכי כואבת היה החיבוק האחרון שלנו. ידעתי, שהוא יודע, כמה הוא הורס אותי.

לא הפסקתי לבכות, זה היה סופ"ש ולא יצאתי מהבית. זה היה אחרי הצפה בדירה, אמא עברה לדירה אחרת, ואני נשארתי בוכה בהריסות ובדירה ללא רצפה. אחרי זה התחיל להיות טוב יותר, התחיל שלב מחיקת התמונות, הורדה מהשיחות המקוצרות בנייד, תמונות בחדר, לספר לחברים ולמשפחה.

הוא היה חלק מהכל. ידעתי שהוא זמני, שבעלי הוא לא יהיה, אבל זה היה מושלם.

התחלתי להיפגש עם בחורים מהעבר, קשה שלא להרגיש כמו זונה, האמת...

אומרת לעצמי שאני ממשכה הלאה, אבל, מן הסתם, רק מתחמקת מלהיות לבד. ואולי להזדיין עם מישהו זה טוב יותר. 

כשאניבטוחה שזה מאחוריי פתאום נתקלת בבן אדם ששואל איך איתו, שלא מעודכן בתמונה,

בהודעות ששמרתי ממנו, כותב כמה שאוהב, ותמיד אמר "אני אוהב יותר".

מה הלאה? 

להשתחרר מצה"ל,

רק עוד קצת

להתחלה חדשה באמת.

יודעת שמחכה לי נסיעה של 4 שעות לבסיס בדרום ואין מצב שלא יגיעו כמה תובנות בדרך.

רק קראתי על בחור שמאז החתונה לא חיבק את אשתו, ופתאום שזה בא הוא לא מבין איפה הוא היה כל הזמן הזה

אני אומרת לעצמי שאיתי זה לא יקרה, איתנו, למרות שאין איתנו, ואני בבצורת עוד מאז 'ההוא'.

היום גיליתי את השם של החמוד מהלשכה. הייתי אומרת משהו אם הסיכוי לראות אותו שוב היה אפסי, אבל זה לא המצב.

אני הייתי ניגשת, מביכה את עצמי עד עילפון, ומקבלת כזה ייבוש לפנים שלא הייתי שוכחת עד השחרור, ויש עוד הרבה מאוד זמן עד אז

לא יקרה.

הכביש הקופצני, או שאולי המכוניות הצבאיות- אחד מהם עושה לי בחילה. מצד שני, יש איזה מיקס טוב ברדיו. אני נגנבת, למרות שכל האורז מהצהריים עולה לי.

פתאום אני נזכרת בבחור שראיתי בשישי האחרון, שאחרי שישבנו על פאי תפוחים בנמל ידיד טוב שלי מספר שהוא הראה לו תמונות עירום. שלו.

ניסיתי ולא הצלחתי להבין למה לסטרייט לשלוח תמונת עירום להומו, ואז עברתי לשאלות רלוונטיות יותר. עד הרגע שנרדמתי לא הצלחתי להפסיק לדמיין את התחת שלו.

מצאו לי מקום לישון, ישנתי כמו מלכה על סדינים מאובקים ורצפה מטונפת, אבל לבד בחדר ועם מזגן.
בבוקר קמתי אל השקט המדברי, הגנבתי ממישהי סיגריה ועישנתי בפיג'מה אחרי תקופה ארוכה ללא סיגריות. לא היה צורך לעשן, אבל תמיד רציתי סיגריה של בוקר, ועוד פרלמנט?

במהלך היום התחכחתי בבחורים עם אמוק קרבי, זה תמיד היה נפלא ואף פעם לא נמאס

מנות הקרב היו טובות יותר מהאוכל של הבסיסים במדבר.

בהפסקות אי אפשר היה להימנע ממחשבות לא רצויות, על דברים שקרו בסופ"ש, על דברים שאני רוצה שיקרו, על הבחורים שיש לי מול העיניים.

האבק על הפנים, המדים המלוכלכים, אולי רק האטיטיוד של הרעל...היו טובים לאוירה, ולי.

ואז תומר מתקשר, מספר על הצרות במשרד

ואומר לי שאני צריכה אהבה

"אני יודעת".

תקנאו קצת.