"ולאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?"

לפעמים, כשאף אחד לא רואה אני כותבת. על דפים מזדמנים שאני מוצאת, ללא שום סדר או היגיון.

אני כותבת כל מה שעולה, אני אפילו לא יודעת מה. מילים, אותיות משפטים מחשבות.

ואז אני מסתכלת על מה שיצא, אפילו לא קוראת כי אני לא מעיזה, ודוחפת את זה עמוק לתיק או למגירה הקרובה.

פעם חשבתי שאני יודעת לכתוב. אבל אז גיליתי שלא והפסקתי.

ועכשיו זה סוד ואנשים לא יודעים. ולפעמים אני סתם ככה כותבת לי בתוך הראש ולא על דפים.

אני מסדרת את המשפטים במחשבה, מפסקת, מחלקת, מתקנת ואז שוכחת וממשיכה.

ופעם בשנה כשאני מסדרת את הדברים אני מוצאת אותם בכל מיני מקומות, דפים עם קטן יד קטן בעיפרון חלש שכבר לא כל כך נראה.

אני מקמטת אותם וזורקת לפח לפעמים בלי, אבל לפעמים גם עם קצת רגשי אשמה.

כמו חלומות גנוזים. כמו משאלות כמוסות. אני שומרת אותם לעצמי ואז מכווצ'צ'ת ומשליכה.

ואולי זה קצת עצוב, אבל אולי גם לא. אני בכלל לא בטוחה.