כשאת כל כך שונאת את עצמך,

שונאת את הגוף שלך, מתביישת

מפחדת לעלות על המשקל ולגלות את האמת המכוערת

מתעוות את מי שאת, איך שאת, למי שנהפכת.

שונאת את ההתנהלות שלך עם אנשים, ואת איך שאת עם בנים.

כשבכלל אין לך עם מי לדבר, כי לא בא לך שידעו. וחוץ מיזה, מי יבין?

כשאין לך כבר במה להיאחז כי איבדת תקווה,

כשאין לך כוח לאף אחד ולאף אחד אין כוח אליך

כשבא לך רק להישאר במיטה ולא לזוז, רוצה להיעלם בלי שאף אחד יבחין.

כשעולות בך מחשבות כמו "מה משמעות החיים?" ואת מתחילה לערער בבריאות הנפש שלך

כשאין לך כוח לשטויות האלו. אפילו לא לעצמך?

את אוכלת כמה שפחות, ולא מגיעה למצב של בליסה מטורפת והקאה עוד יותר מטורפת אחר כך,

שותה מלא מלא מים, ואוכלת מלא מלא ירקות

קונה "תה טיבטי" כי כלום כבר לא עוזר ובצבא אי אפשר לאכול כמו שצריך ועשות ספורט מסודר

רצה כל יום

מתנהגת כאילו הכל תקין

מאמינה, חזקה, מתמידה

כי אין לך ברירה אחרת. וכי "pretty girls DONT eat"

וכי חיים רק פעם אחת וחבל לבזבז זמן על להיות שמנה דכאונית

וכי יש לי חלומות אחרים.