הצבא הדפוק הזה עוד יגרום לי להתאבד.

הקב"ן אמר שבמקרה של הפרעות אכילה יש 2 אפשרויות: 1 להשתחרר מהצבא, 2 להישאר בצבא ולהתמודד עם זה לבד.

אבל הוא אמר שהמקרה שלי לא חריג במיוחד כי אני מתפקדת בסך הכל והמפקדת נתנה עלי חוות דעת חיובית.

מעבר לזה שאני לא רוצה להשתחרר מהצבא.

בקיצור הוא אמר שהוא מצטער אבל אין לו איך לעזור לי, לא מהסמכות שלו לשנות את השיבוץ שלי.

 ושאם אני רוצה אני יכולה לבוא אליו סתם לשיחות שאולי יעשו לי טוב.

כל השיחה הנהנתי בנימוס כשדמעות זולגות לי מהעיניים.

אשכרה נפתחתי וסיפרתי לו ולמ"פ על ההתמודדות שלי, בקשתי עזרה, בכיתי. אמרתי שאני רוצה לצאת מזה.

ולצבא פשוט לא אכפת.

אמרתי תודה ושאני יחשוב על זה. (בעצם אין על מה לחשוב בכלל).

לא מאמינה שאני יעביר שנתיים בהקאות וסבל.

אני לא מסוגלת.

מה בסך הכל רציתי? לשרת שצבא כמו כל חיילת. להיות נורמאלית כמו כולם.

וככל שהזמן עובר, במיוחד מאז שאני בצבא אני שונאת את עצמי יותר ויותר.

שונאת את הגוף שלי ואת מי שאני.

באמת שבחיים שלי לא הרגשתי שכל כך בא לי להעלם. עד שבאמת ניסיתי להציל את עצמי הכל משתבש.

השעה עכשיו 16:00.

אני צמה מעכשיו עד מחר ב20:00

סה"כ 16 שעות