מה שבראש שלי

13:20

אבא החליט לאמת אותי לגבי הקשר הזוגי. שקשה כשנמצאים בזוגיות שאחד מבני הזוג נוסע. לא הבנתי למה הוא התכוון, והוא אמר לי תטוסי את לחו"ל לחודש ותתעמתי עם המצב.  היתה לי אפשרות לטוס, והחלטתי שלא, העדפתי לנוח, ולא לעבוד קשה.

וגם הרעיון ששנינו נטוס במקביל למקומות שונים נראה מגניב בהתחלה, ומרתיע לאחר מכן, כי כשנמצאים בחופשה, המחשבות עפות. אני לא רוצה לעוף. אני רוצה להישאר. מצחיק שיצא לי עכשיו סימן שאלה במקום נקודה. כל כך מראה את מצב הרוח הנוכחי. האם כשקצת קשה אני בורחת?

שהרי שנינו בידיעה שאנחנו רוצים דברים שונים וממשיכים להיות יחד. אני רוצה להתקדם, לבלות יותר זמן יחד. לגור יחד.

לו טוב במצב הנוכחי, בתכלס אנחנו נמצאים הרבה יחד. אני רוצה יותר.

יש לי הרבה פעמים קושי, אני מרגישה שאני "יותר מידי". יותר מידי קרובה, יותר מידי לוחצת, יותר מידי רוצה, מרגיש לי שהוא צריך את החופש שלו. את הפנאי שלו, התחביבים שלו, הלבד שלו.

גם אני צריכה את הלבד שלי, ועדיין אני מצליחה לאזן את היום יום שלי כך שאקבל הכול מהכול לפי המידות שמתאימות לי.

היות והוא נמצא בקבע, אז בנוסף ליום עבודה של 9 שעות, מתווספות לו עוד 3 שעות נסיעה, 12 שעות סה"כ, כמובן שיש לו אפשרות ליצור מציאות אחרת. אני מעדיפה לא להיכנס לשם, כי כמובן שלכל דבר יש מחירים, ובנוסף, זה שלו, לא שלי.

אמרתי לו, יותר נכון - כתבתי לו, שאני לא רואה איך אנחנו ממשיכים כך. יוצא לנו לדבר בלילה שלו, או שלי, (הוא חודש בחו"ל) כשאחד מהצדדים עייפים, ויש קשיי קליטה.

המידע שמועבר בינינו הוא מועט,שיחות של שיתוף חוויות שטחי. בתכלס אני מבינה מה הסיבה שזה קרה. בחרתי להיות מוצפת רגשית מהרגע שהוא טס, להביא את הכאב של הסוף להתחלה, במחשבה שזה יקל עלי להתמודד.

זה לא, בתכלס נכנסתי למצב עמוק של רחמים עצמיים, הייתי מתוסכלת רוב הזמן.

כשאני מצפה ממנו לשיחה, אני עדיין חוזרת לאותו המצב, אני לא אוהבת כשאני מתנהגת כך לעצמי.

אני מפחדת, כי יש אפשרות שניפרד, וזו הסיבה שיש בי הדחף לכתוב עכשיו.

יש אפשרות שניפרד, כי אני רואה דברים. אמרתי לו בשיחת הטלפון שאני מעדיפה להתעסק ברחמים עצמיים, כי אני מפחדת ממה שאגלה על עצמי, על המחשבות שלי והרצונות שלי. 

כי יכול להיות שהספיק לי, ואני לא רוצה לחשוב כך, כי כשהוא נמצא, הנוכחות שלו מספיקה לי, הוא עושה לי טוב, מצחיק אותי, מכיל אותי בחלק מהנושאים.

טוב לי כרגע, וכ"כ כיף להיות אהובה, ולאהוב, ולקבל בחזרה.

מצד שני אני יודעת שאני מתפשרת על עצמי. מגיע לי טוב לעצמי, לא בינוני או נוח. 

אני שונאת התפכחויות. זה לא כיף.

מחשבה מכוערת עלתה לי בראש - שלפני שניפרד אני רוצה להספיק לקחת ממנו את התמונות שלנו, כי בשני הקשרים הקודמים לא לקחתי, ואחרי זה הם לא נתנו לי את התמונות.

לא הבנתי למה :)

כואב לי עכשיו, בנוסף שלמה ארצי ברקע, שמזמם לי באוזן את "נקח לנו יום".

כל התמונות בפייסבוק שלי של זוגות מאוהבים, זוגות מאוהבים בחופשות זוגיות, זוגות מאוהבים בתמונת הצעת נישואין, בחתונה.

נראה שכולם מתחמשים לקראת החורף.

ואם אני לא רוצה להתחמש?

יש בי חשש שאני נכנסת לזה יותר מידי. שאחשוב יותר מידי ויגמר לפני שהוא יחזור לארץ. זה לא הוגן, לא מבחינתו ולא מבחינתי.

והחיים לא הוגנים, זה משפט נכון, ומשפט מכוער.

13:41