אני מודעת לכך שהיום התאריך הוא ה15.2.13 ולא לפני, אך ישנם הרבה קטעים שכתבתי וחשוב לי לשתף. אני אכתוב את כולם עם התאריך למעלה, וקו מפריד אחרי כל אחד. תרגישו חופשי להגיב, אפילו שעבר זמן מה.
החלטתי לחלק את זה לשני חלקים, אמשיך לעבוד על ההקלדה. =)
יום ראשון 22.4.12
אמא שלי
מזה כמה דק' אני מסתובבת במכינה עם המחברת, יודעת שצריכה לפרוק ולא מוצאת את עצמי.עכשיו 8:20, בעוד עשר דק' תתחיל משבצת. אתמול היו לנו עוד חודשיים בדיוק לסיום המכינה וזה מוזר. כואב לי הצוואר.
התקשרתי אל אמא הבוקר, חיכיתי עד 7:10, קמנו כולנו למד"ס לפני, לכן הייתי ערה. הייתי קצרה. גם היא משום שהבקרים שלה מדודים ולחוצים לקראת העבודה.
קבוצה של ארבע מהמכינה סידרו עכשיו את הכיתה, גם אני יכולתי לעשות כך, אך אני יושבת במרכז, אוחזת ספל קפה שחור כנראה עם הל ומסניפה.
אני מעט מסוחררת כי נשמתי יותר מידי.
בקיצור, לא הייתי רגועה וסובלנית, גם היא לא, רק שבמקרה שלה היא עברה במהירות לצעקות. נהייתי חסרת סבלנות משום שרק רציתי שני מספרי טלפון, קיבלתי יותר ממה שחיפשתי זה בטוח.לא נגררתי לתגרה למרות שלרגע כן, היא המשיכה להתלהם ובזמן שצעקה איחלתי לה, כמו שהיא עשתה כשהייתי קטנה. שיהיה לה שבוע טוב ויום נפלא, שיהיה רגוע וכי היום ראש חודש אז שגם הוא יצלח. היא הוציאה את הגרון וניתקה בזעם. לאחר שעה בערך התקשרה שוב והטיחה בי שאני מתחלפת ואיך אני לא מספרת לה שאבא הביא לי כסף.
מצחיק שהיא עוד מתפלאה בנושא זה. בכל פעם שאימי מנהלת שיחת טלפון כל העולם שומע על מה, ובייחוד אחיי, אשר בלבם כבר התפתחה סלידה כלפי. דבר זה לא היה מפריע לי כלל אם סלידתם היתה מתבטאת בשתיקה רועמת והתעלמות, למרות שאם חושבים על כך אולי זה גרוע יותר. הם צועקים, עוקצים לאורך כל היום, כל הזמן, אחי הסנדביץ' גם מכה אותי. בקיצור זה לא משתלם לי.
כמובן שהיא נכנסת למקום של הטחת אשמה וריגשי מסריח.
אני אפילו לא זוכרת איך זה הגיע לכך אבל לפתע זה גלש לכך שאבא שלי גם הכה אותי ואמרתי לה שגם היא לא חסכה. ביחוד כשהייתי נסערת. בוא נגיד שקיבלתי כמה סטירות טובות משניהם. היא המשיכה לצרוח, נעלבתי, דמעות עלו בעיניי, חוסר האמון שהיא מפגינה כלפי מדהים. ואיך היא נפגעת ממני, כאילו תקעתי לה סכין באיבר כמעט חשוב. היא לא חדלה לצעוק, הייתי באותו זמן במטבח במכינה והכנתי לי את דייסת הבוקר - נגמרו לי התמרים :S . בכל מקרה. אמרתי לה במירב העדינות שהצלחתי לחלץ כי תתקשר אלי כשתרגע, וניתקתי.
נפגעתי מאוד ובהחלט נועכר לי הבוקר, עכשיו צריך להתנער מזה. בדחיפות.
יום טוב כולם.
" החשיבות של כל דבר היא החשיבות שאתה נותן לו"
הכול בידי.
יום שלישי 24.2.12
סרנדה לשלושה
23:14
אני כרגע יושבת בחדר, אוראל משועמם כמוני ושר סרנדות לשי. או לפחות מנסה.
אני מלאת אנרגיות , משעה 20:00 התחלנו את טקס יום הזיכרון, שרתי בו שני שירים:" מקום לדאגה" של מתי כספי ו" הנסיף הקטן".
אני לא יודעת מה להגיד, לעשות, להיות כרגע, רוב האנשים הולכים לישון כעת משום שההסעה למרכז יוצאת ב 4:35 לפנות בוקר. אני לא ערנית כלל אך משום מה לא מוצאת מנוחה ומרגוע. מצחיק אותי, הם מנגנים ושרים בסולמות שונים לחלוטין. אלו אקורדים פשוטים למתחילים, הנמצאים בסולם נמוך מאוד.
"darling,darling stay by me 'o' stay by me"
אקשיב להם. אנסה להירגע. ליל"ט 23:20
יום שני 30.4.12
פוני
ביום רביעי עשיתי פוני. הרגע הסתכלתי במראה, אני נראית כמו דמות מאנגה חמודה, אפילו תסרוקת מוזרה מקסימה התאמתי. ועכשיו למחשבותי:
למה אני תמיד מרגישה כאילו אני מוותרת לעצמי,גם אם אני יודעת שדברים יכאבו לי, כמו לעשות את החובק - שבועיים וחצי של טיול ובו הליכה שבין 17 ק"מ ל 10 ק"מ ביום, כשהרוב נוטה ל 17, בעודי עם רצועת קרסול קדמית קרועה לחלוטין, רצועה שמאלה כנראה גם קרועה בחלקה, דלקת במפרק המרפק בצד ימין, ומפרקים גמישים ללא שום פיזיותרפיה - מסגרת המכינה לא מאפשרת.
אבל בואו נעזוב את פריקת הלחץ לרגע, איפה אני הדעתנית, הלוחמנית, העומדת על שלה. למה אני צריכה ש- מ' תגיד לי לקחת על עצמי את שבוע חניכים מאי, כשעוד לא סיימתי את הפעולה לרביעי הזה, למה לקחתי על עצמי לכתוב כתבה לעיתון ליום רביעי הזה, למה גמלה החלטה בליבי שלמרות השירים שכתבתי ליומיות, אני רוצה מכתב אישי, משהו ממני. למה אני כל פעם מחדש אומרת לעצמי שלא אדחה דברים ליום האחרון/ לרגע וכך אני עושה תמיד. למה אני כ"כ רוצה לצאת לחובק, לא יכולה ולא משלימה עם זה. למה אני שואלת את עצמי כ"כ הרבה שאלות במקום להתחיל לעשות. למה אני מדברת בסלנג מכינתי,(השעה עכשיו 23:22) למה מפרק היד כואב לי כ"כ. איך לא התייאשתי מהשא', איך המחברת שכיניתי יומן רובה ככולה ריקה, מתוך 70 העמודים כתבתי אולי ב- חמישה עשר. אני זוכרת שבתחילת שנה החלטתי שאכתוב כל יום וחוויות אישיות בנימה אישית, לא כמו הבלוג (ובעצם למה לא), אני מניחה שכולם מניחים שזה מעט שונה. אם כך, אני לוקחת על עצמי כפרויקט לסכם את היום. יאללה בוא נתחיל.
00:20
קראתי את כל היומן כרגע, יש לי בערך יום/ יומיים מכל חודש. באמת שכמעט ולא כתבתי וגם מה שכן נבע בעיקר מסערת רגשות. חבל שאין לי סדר יום במכינה. יכולתי להפיק מזה המון, לראות את התהליך שעברתי, אם עברתי. בוא נכתוב את היום.
אתמול הלכתי לישון בשעה 1:00 בערך, משבצת הערב היתה פעילות מדריכים ואז ירדנו למעיין כפר הנשיא, בערך 20 אנשים, התקלחתי - עשיתי תרגילי כיווצים: ישבן פלח ימין 300+ שמאל 300 כל צד + 100 בטן + 100 X 2 - שתי הירכיים. אני חושבת שכבר ארבעה ימים אני עושה את התרגילים האלה. וואוו כואבת לי היד. אולי זה קשור לדלקת שיש לי במרפק.. קיבלתי כדורים לעשרה ימים ולקחתי כבר ארבעה בערך. אתמול בערב לפני היציאה למנסורה- כשעוש חשבתי שאני הוכת לישון, גיליתי שהתנדבות הבוקר של היום התבטלה לי. אני מתנדבת בביה"ס החולה והיום היתה פעילות רק לכיתות ט', אני בבית הצעיר - חטיבה. גם בשבוע שעבר לא היתה התנדבות, ממש רציתי ללכת לישון היום עד מאוחר אך מכיוון ששכחתי את הטלפון במוצ"ש באוטובוס והוא היה במטיילי קריית שמונה לא היתה לי דרך לקום - הייתי צריכה היום לקום מוקדם בכדי להתקשר ליוסי שיביא לי את הפלאפון, עכשיו הוא אצלי =), אני חושבת שמחר יש לי פגישה עם אפרת (הפסיכולוגית), תכף אבדוק. אממ, בכ"מ א כן ומחר יש מד"ס על הבוקר, בגלל המצב הבריאותי אני לא משתתפת במדס"ים מסביבות ינואר בערך אבל במקום אני עושה תורנות בוקר. בכ"מ כולם צריכים להתעורר ולהראות את עצמם בשעה 6:20. מכיוון שלא היתה לי אפשרות להמשיך לישון היום קמתי עם שי בשעה 7:30 וסופית קמתי מהמיטה בעה 8:20, בהתחשב בשעות השינה המועטות הלילה חבל שלא התאפשר לי לישון יותר. היד כואבת :S. שתי הבנות בסידוריהן ואני לבדי. האמת שכבר ממש עייפה ורוצה לסיים לכתוב. בקיצור, קמתי ישר למשרד ועמדתי כחמש דק' נבוכה מכך שסיפרתי על מנסורה - לרז לא היה אכפת רק שנודיע לגורמים הנצרכים - מעבר לירדן בשל המתיחות עם הטובאים. בעוד אביבה היתה ממש לחוצה כהרגלה( במקור כתבתי היסטרית) וגרמה לי להרגיש כילדה שעשתה משהו שהיא לא היתה צריכה לעשות וכעת נענשת. הלכתי לחדר אוכל ואכלתי 2 תפוחים + 3/4 כוס ברנפלקס+ 3 כוסות מים +מלפפון + גזר. אח"כ הלכתי למועדון, לקחתי מבוביס שיחת טלפון וישבתי על המחשב של גוי עד 12:40 - כתבתי עוד שתי יומיות על קליאופטרה ורחל ראב, בנוסף לשתי הדרכות לחובק עין בוקק ומנהיגות סביבתית- שלא יצאו משהו מפאת מחסוק בחומר וכן שביזות ועצלות של הרגע. אח"כ ישבתי כשעתיים לאכול צהריים - קערת מלפפונים + 1/2 כפית שמן זית + רבע קלח תירס + חצי תפוז + ביס תפוח + 2 כפות אורז + כף עדים + 2 כפות יין אדום + 4 כוסות מים. כשהגעתי אל איזק שתיתי שתי כוסות תה עם חלב - 3/4 מים ו 1/4 חלב + כפית סוכר ואכלתי שני מאפי אלונית ספוגים במרגרינה/ שמן - שוקולד וגבינית.
אני אוהבת להיות אצל איזק, נשארנו אצלו אני ותלתן עד 17:22 לערך, גם קפצתי על הטרמפולינה מה שהיה כיף אדיר אבל ממש כאב, ברקע ראיתי אותו מעט מתבאס.
היתה אמורה להיות לי שיחה עם ירדן בשש, אך היא ביקשה לדחות אותה לשש וחצי ואני העדפתי לקפוץ להורים המאמצים.
איך שהגעתי הילדה מצמד התאומים בני השלוש קפצה עלי " עמית מהמכינה X 2" איזו מתוקה. אני מודה שבהתחלה לא התלהבתי מההורים המאמצים, בעיקר בגלל הבעל אך כעת הכול יותר טוב ושניהם מקבלים אותי. האמא אמרה שהיא לא מרגישה טוב ואולי היא בהריון, היא קיבלה את תוצאות בדיקת הדם אך שכחה את הסיסמא, לבסוף הכנתי לה ולעופר כוס תה ונס. היא פרשה למיטה וטאני השכבתי את הילדים לישון (שלושה באנגלית ואחד בעברית - מיץ פטל). הגעתי אליה בשביבות 18:00 סיימתי לאכול בשעה 19:00 - משמח כי היה לי זמן להיות עמם היום - הרי רק בשעה 20:30 התחילה המשבצת. בשעה 20:16 סיימתי להק'ריא להם את הסיפורים, נפרדתי מהאבא וחזרתי למכינה. נחמד שהוא נשמע מעט מאוכזב. ברוח שבוע פוליטיקה סהר העביר משבצת על איך לבחור לכנסת. אני בהחלט חושבת להתפקד , ולמרות ששאלתי הרבה שא' אני באת חושבת שהבנתי. בדיוק סתיו נכנסה, היא ממש קרירה אלי ביחס ועושה הרבה רעש. אבל תכלס למה אני צריכה לצפות, אנחנו לא קרובות לחברות הכי טובות. טוב, זה יום א' כתבתי את כולו.P:, גם אם בתמצות מחריד. אני באמת לא יודעת אם סתיו ככה או שהיא עושה דווקא. אני רוצה להאמין שאין לה סיבה לעשות דווקא. קדימה ברוח היומן, לילה טוב וחלומות נהדרים. יום נפלא מחר ולילה מקסים בלי עצבים ליל"ט.
00:40 מציק שהיא כ"כ עצבנית. הרי לכולנו יש מתח ולחץ מטורפים, לא חשוב. לילה מקסים וחלומות פז, חלומות מתוקים מקסימים ונפלאים ליל"ט.
יום שלישי 1.5.12
אקזיסטנציאליזם
9:07 אני יושבת בשיעור פילוסופיה, לומדים אקזיסטנציאליזם. בחוץ חמים מעיק ורוח חמה ומאובקת נושפת, צובעת הכול במין צהוב אפרפר עכור כלשהו.
9:35 אם אני לומדת נושא, ועוד אחד שמעניין אותי, אני לא רוצה ללמוד אותו כנקודה. כקטע קטן. אני מבינה שהקורס מוגבל אבל אני רוצה ללמוד את סארטר מההתחלה ולהבין את הנושא לבוריו. אני יודעת שהקורס מוגבל וזה מבאס.
אתה בוחר בכל רגע נתון מה לעשות והחירות היא שלך. כל אדם יכול לעשות מה שהוא רוצה.
-
9:53 אני מרגישה כאילו עכשיו 17:00 או 17:30
12:02 יש לנו עכשיו שיעור על יו"ש , וואוו כ"כ קשה לי להתרכז. בעיות קשב וריכוז:S /
יום רביעי 2.5.12
לא נולדתי סתם יהודיה, זה לא מקרי. עד היום אני לא הרגשתי בהבדל, כנראה שגם לא ארגיש, אך ישנם דורות, לא מעטים שהרגישו בהבדל,
חיים ומוות.
- צריך לראות- * פליקס זאנדמן - הניצחון הסופי , מאקו.
18:19 בדידות
אני יושבת עכשיו בפרנדליקו לבדי - לאחר פגישה עם אפרת הפסיכולוגית, זו הפעם השניה שאני מגיעה לכאן. יש כאן אויירה טובה. למרות שאני צמחונית אני חוטאת מידי פעם בפעם בסושי.זה לא נפלא אבל לבנתיים זו החלטתי. אני יושבת על הבר כותבת, יש happy hour אז הזמנתי שליש גולדסטאר, וזה בסדר ונעים לי. הרול בדיוק הגיע והחלטתי להמשיך לכתוב וגם עם זה אין לי בעיה. הבירה יושבת בדיוק כמו שצריך, אני יודעת כבר תקופה ארוכה שאני בודדה אבל תהליכי ההפנמה כואבים. היה מפגש לא קל אצל הפסיכולוגית והרי, זה תמיד כך, אני חייבת לעזוב את הבית ולעבור לגור עם סבתא, זה לטובתי, אני מודעת, באמת. פשוט כ"כ קשה להפוך את זה לאמיתי ממחשבות למעשים, בשלושה ארבעה ימים אכלתי רק ירקות ופיתה אחת או פיתה וחצי בהפסקה בין עשר וחצי לאחת עשרה, זה לא טוב. אני צריכה לסיים לאכול ולחזור למכינה לישון, זה לובתי משום שבשלושה ימים האחרונים ישנתי בין 5-6 שעות בלילה וזה לא מספיק. אומרים שאדם נמדד בכיסו, כוסו וכעסו. אני בדיוק מתחילה להתפרק וחייבת להתאפס על עצמי. זה הסוף החודש וחצי האחרון. קדימה חסל סדר. תשתדלי להיות רגועה יותר וסובלנית זה לטובתך. עברת הרבה עד כה, סיימי עם טעם טוב בפה.
בהצלחה ובתאבון.
18:28 למה את לחוצה? תירגעי, תנשמי
זה יעשה לך רק טוב =)
יום חמישי 3.5.12
הפינאלה
10:30 בדיוק סיימנו לצפות בחלק הראשון של הסרט הדוקומנטרי "יהודה הולך לצבא". אני יודעת שכל השוואה לא נכונה במאה אחוז, אם בכלל. אם הוא יכול לעשות את השינוי, למה אני לא? כמובן שכך אני נשמעת כמו כל אלו שאומרים:"נו מה הבעיה, תתאמצי קצת ותצאי מזה" , וכמו שדפי אומרת כרגע ברקע - קשה לעשות את הסוויץ' בראש. הרגע ממש התחשק לי לבכות אז יצאתי לנשום. למזלי ששי " הכלבה המכינתית" איתרה אותי ובחרתי להירגע. זה אפשרי להשתפר. אני רוצה לחזור על זה כל הזמן כמנטרה, אני יודעת שהכול תלוי בי, בצורת המחשבה.
בוא נתחיל בכמה צעדים פשוטים עם הזמן אוסיף עוד:
1. לקום כל בוקר ולחייך.
2. לחשוב על שלושה דברים טובים, יפים, נחמדים באותו היום, פעוטים ככל שיהיו.
3. לעזור לפחות שלוש פעמים באותו היום, תורנות, ניקיון, גילוי סבלנות כלפי אחרים, גילוי הבנה, לא לקחת ללב דברים שאומרים עלי.
יום נפלא ובהצלחה.
15:19 בדיוק סיימתי שיחה עם ירדן. סיפרתי לה על כך שבאיזה מפגש מהמכינה אמרו שאני נשארת במכינה רק כדי שלא להיות בבית וכמה שזה פגע בי. סיפרתי לה על החשש המטורף שיש לי מהחובק. מהכאב והקושי שטמון בו. סיפרתי לה על כך שאתמול אצל אפרת אני החלטתי סוף כל סוף לעבור לגור אצל סבתא. החלטות לא פשוטות. הרבה קושי. מש כמו הרגע בסרט שאת מבינה מה הגיבורה צריכה לעשות ומחכה שהיא תתאפס על עצמה. זה ממש מפחיד, אני חושבת שאני רוצה לצאת לחובק, האתגר האחרון.
זיגמונד
אני לא יודעת מה אני עושה עם זיגי, הוא מקסים ויפה אבל לא הטעם שלי. אני מניחה שזוהי מהות ההאס"בי בהתגלמותו. יש לו אנשים בקבוצה, הוא מסתדר ממש יפה וגם יש לו את קצנשטיין בתור גרופית. אתמול הלכנו לתצפית בקיבוץ ודיברנו- התכרבלנו עד שלוש. בכל היום ישבנו אחד ליד השניה, היה מתח כיף כזה אבל אני לא יודעת. זה לא נראה לי מתאים. הקשר הכי ארוך שלו היה חודש, אני לא יכולה להגיד שהקשרים שלי היו טובים אבל הוא חסר ניסיון ואומנם אני אוהבת לשלוט אך אני צריכה מישהו חזק לצידי. ניסיתי לשכנע את עצמי שבתקופות מסוימות מתאימים לנו אנשים שונים, אך בכנות זה נשמע לי די בולשיט. הטיפוס שלי לא ישתנה בגלל תקופה. אני מתלבטת אם להיכנס לחפוף את השיער או לעשות את זה מחר אני מפחדת שהוא לא יסתדר.
אני אכנס למקלחת. ליל"ט 21:56
יום שישי 4.5.12
"כשאנחנו מאמינים שמשהו הוא טוב אנחנו נראה אותו ככזה, ולהפך"
יום שבת 5.5.12
10:14 היותר הארק
אתמול היה ערב היותר הארק, והייתי עם זיגי. אני האסב"י. אני בטוחה שאפשר להוסיף את זה בקלות לאסופת הדברים המפגרים שאני עושה כשאני משתכרת. אני לא כ"כ מצטערת, אך עצם העובדה שהסתייגתי מראה שכן. אני חוששת מכיוון שזה קשר במכינה, והכול מיקרוקוסמוס. כל החוויות פה מועצמות, זה יכול להיות מדהים וזו יכולה להיות טעות נוראית. התאמת ששמתי לי שעון ל 11:00 אבל קמתי ב 10:00. קמתי מעט שיכורה, אני לא זוכרת בדיוק מתי הלכתי לישון, אני אני זוכרת שחישבתי כי יש לי 9 שעות שינה, מ- 11 בבוקר. זה מסתדר כ- 2, מה שלא הגיוני מכיוון שבשעה זו מסתבר התקשרתי אל שי. אני זוכרת שזה לא היה לקראת הסוף. בסופו של דבר הקאתי, הוא שאל אם אני בסדר ועניתי שכן כי כך הייתי.
חזרתי שיכורה ביותר, התקלחתי, במקלחת נמרחתי על הקירות, שתיתי מלא מים, כמדומני הקאתי לאחר שגם לקחתי כדור. המשכתי לשתות מלא וחזרתי למיטה. אותו דבר עשיתי גם בבוקר, רק שהפעם הכדור נשאר בפנים - יהיה טוב. לפני שאמשיך לכתוב אני צריכה ללכת לבדוק עם עדי, אם אני יכולה לקחת ממנה שמלה, ממש מתחשק לי ללבוש אחת היום.
14:25 לא התחיל ונגמר.
יום ראשון 6.5.12
אופטימיות
היום טוב, אני מרגישה טוב ובמצב רוח טוב. אך יש משהו שמפריע לי מעט. בחדר אני חולקת הכול מהכול, לא אכפת לי לתת, כזו אני. שי לא מוכנה לתת לי בגדים מהארון שלה, ולאחרים כן. אני יודעת שזה דבר פעוט אבל זה מציק, בנוסף כרגע אני יושבת בכיתה, נמסה. תכלס נעים בחוץ אבל חם לי. אוראל החליט שלא מדליקים את המזגן כי נעים בחוץ, מי הוא שיחליט? זה מפריע לי.
הקטע עם שי פוגע בי, כאילו יש לה משהו נגדי, איזה אנטי, איזו סלידה קלה? אני לא יודעת אבל זה מפריע לי. מספיק אני בכאסח עם סתיו תמיד, ועכשיו גם שי אנטי או משהו? לא יודעת, לא נעים.
יום שלישי 8.5.12
סדרת איו"ש
היום היה היום הראשון בסדרת איו"ש, יש מקומות ממש יפים פה בעוד אחרים הם די רגלים. הרוב פה זה נופים של גבעות עם שיחים נמוכים, הרבה עשבייה נמוכה, צהובה, ועצי זית. מישהו מהקבוצה אמר שזה המראה של הארץ התנכית. לפי מה שהבנתי מעמותת " משיב הרוח", איפה שהיינו היום, היה בעמק הדין, אין שם יישבוים יהודיים, רק בשולים. המדריך אמר גם שבימים בהם יש ראות טובה, רואים את כל הארץ מהחרמון לירדן, להרצליה, או משהו כזה.
בדיוק אוראל הכריז שוא התקבל למגלן, אני שמחה בשבילו אבל לא חושבת שיש בינינו מספיק קרבה בכדי שאלך ואשמח עימו, היום גם הודיעו לאיתמר שהוא עבר צנחנים. אותו המקרה איתו. אני חושבת שזה קרה אתמול או שלשום כשאכלתי בכיתה. נטע ומריה אמרו שאני אוכלת בחושניות, אוןלי בגלל זה נעם נעץ בי מבטים כל השיעור. אני יודעת שזה ממש שיטחי מצידי ושזאת לא תשומת לב טובה ונכונה, אבל אני אוהבת את זה. גם אם רק במבטים, תנועות, אני בהחלט משתפת עם זה פעולה, גם אתמול בלילה, כשהוא היה בלי חולצה ואני במכנסיים סופר קצרים. היתה סקירת גופות משותפת. אוף, אני מנתחת דברים יותר מידי וחבל.לנעמה יש מעט קטעים טובים אבל קל יותר לשים לב לרעים. יש לי הרגשה שכך זה גם עם הקבוצה ואיתי. לכן הם מתרחקים ממני, או לפחות כך הבחנתי.
היום, מבחינת ההליכה לא היה לי פשוט בכלל, היה איזשהו קטעשהיתה עליה בשיפוע ממש חד, בערך 600 מ' ואני ישר צעקתי " אין מצב שאני עולה את זה" , אחרי זה ישר הוספתי, בפחד כי אין שום ספק שאני אעבור את זה. בחובק הולכים להיות דברים כאלה. אני בטוחה שאצטרך המון המון אמונה פנימית, אחרת יהיה לי יותר קשה.
לבסוף, לגבי העלייה של היום עזרו לי - העוזר של בעל היקב בו שהינו ירד עם מכונית והעלה את איילת נעמה ואותי. ראיתי בסוף העלייה כי זיגי ואדיר צלחו אותה בריצה. אני חושבת שהמצב ביני לבין זיגי די מוזר בימים האחרונים, נראה כאילו הוא מנסה להרשים אותי, אני בטוחה שהכול בראש שלי. למרות שהייתי שמחה אם היה כך. נפתלי בנט, ראש מועצת יש"ע לשעבר, וכן יושב ראש לשכת נתניהו הגיע כעת להרצות לנו, כדאי שאקשיב. הלוואי שהייתי מרגישה יפה כמו שמתייחסים אלי, כשמתייחסים אלי.
יום רביעי 9.5.12
יום ב' מסדרת איו"ש
8:05 אתמול סיכמנו את השיחה עם נפתלי בנט בסביבות 10:30, לאחר מכן היתה לנו שיחת סיכום עד 11:00 ואח"כ שיחה על החובק - אם איילת תצא או לא תצא, היא לא, השיחה נמשכה עד 12:10. זה היה קשה משום שקמנו היום בשעה 6:00. קשה היה שלא לחשוב במהלך השיחה האם הקבוצה היתה עומדת כך לצידי, למרות שאני יודעת שזו לא מחשבה בונה בכלל.
אתמול עזבנו את מועצב אזורית שומרון ועברנו למטה בינימין. מימיננו עמק שילו. זהו הגבול התנכ"י והטופוגרפי. אנו נכנסים כעת לישוב " שבות רחל", לפני 20 שנה יצא אוטובוס משילו לת"א, אירע פיגוע ובעקבותיו נבנו שני ישובים: שבות רחל, ורחלים. או משהו כזה.
13:21 הרגע סיימנו את השיחה עם תמר אסרף - דוברת מועצת מטה בינימיןוכן ירדנו ירידה לא פשוטה, אשר יצרה לחץ ותחושה לא נעימה, אל המעיין. הנוף משגע, קשה לי לחשוב על האזורים האלו בתור מדינת ישראל, המרחבים והראות מדהימים ועצומים, למרות שהראות לא משו היום. קשה לי לחשוב עליהם כחלק ממ"י, אין שום מקום בארץ שנראה כך, הדוברת אמרה כי רק 8% מאיו"ש מאוכלס, השאר גבעות הרים חשופות. פשוט הזוי. אני מאוד מבולבלת מהמצב, סוקרת ושומעת שלל דעות פוליטיות, אני הייתי די בטוחה שאני מרכז נוטה לשמאל - כמו העבודה. למרות שאני יודעת שיש אנשים שמגדירים אותה כשמאל. הם לא בעד לתת את הגליל, גולן ואיו"ש, אלא בעד החלפת אוכלוסיות. תחושת הלחץ בברכיים לא נחמדה. גם הקרסוליים כואבים. מחשבה עתידית אל החובק, מפחיד =).
13:38 חילקו אוכל : לחם לבן, עגבניות, מלפפונים, תירס משומר וזיתים משומרים, סלמי וגבינה מותכת - הפעם שני סוגים - עיזים וזיתים. חביב ביותר, הפעם אני גם אולי אוכל לחם.
יום שישי 11.5.12
יום ד' ואחרון מסדרת איו"ש
אתמול סיירנו בחברון כל היום. בבוקר, למשך חצי יום סיירנו עם ארגון " שוברים שתיקה" - הוא שמאלני ומתעסק בעיקר בפן הלחימתי ותוצאותיו, המרצה היה מאוד אמוציונלי, מה שמובן, אך במקביל מאוד לא נגיש ולפי מה שהבנתי מאחרים, סילף לא מעט עובדות. היה לי קשה להקשיב לו, בנוסף לתוכן הקשה. מבחינת שטחים חברון היא 97% פלסטינית - H1, ו 3% יהודית - H2. גם בשטח המועט הזה, הם לא מיישבים אותו לחלוטין. הרחובות הסגורים של השכונה היהודית הם בעצם מרכז העיר הפלסטינית, שנתיניו גורשו ממנו. זה נראה כמו גטו. הרחושב נטוש כי לנתינים פלסטינים אסוא ללכת בו, זה היה שוק הומה פעם, והיום המון חנויות סגורות.
הפלסטינים לא מוכרים כי גורימים משלמים להם הרבה כסף כדי שלא יעשו כך, ובנוסף הם לא רוצים להכיר במדינה, אז זה נשאר נטוש. זה היה כ"כ מוזר. היה לי ממש קשה להתכרז. אח"כ עשינו סיור של אתרים היסטוריים עם עמותת " משיב הרוח", המדריך היה גם הוא תושב חברון. היינו במערת המכפלה ובמין מוזיאון וכן ביקרנו בשני בתי משפחות באזור, עשו לנו גם הרצאה על " שביל המתפללים" - המקרה שקרה שם. אני ממש מבולבלת וזה טוב, אני רוצה לקרוא את המצע של העבודה , כדי לראות אם אני עדיין מסכימה איתו. למרות שתכלס זה היה מדיבורים של אנשים, נכון, זה נשמע לי טוב, אבל עכשיו אני מריכה לבדוק מחדש. נרדמתי באוטובוס עם הנגן של תמר וכעת אני מאזינה לו ברקע, היא שומעת גם three doors down, חביב ביותר. התאמת שלאחרונה לא ממש האזנתי להם, או למוסיקה כלשהי. =) יאללה נמשיך לעדכן את הבלוג.
14:50 מצחיק כמה הבית שלי לא מתפקד. קיבלתי שני מכתבים מהצבא, אמאלה אני מפחדת מהתשובה, יאללה. אולי אני אחכה לאחר המקלחת? שטויות יאללה, עברתי לבנתיים את המיונים ל 10224 במשהט"ב , מגניב. הם אמרו שעוברת רק אחת מארבע =). קיבלתי עוד מכתב בנוגע למיונים לאשכול גופי הבידור - חנ"כ, אין לי שמץ מה זה, אבל לא עברתי. לא נורא, מעניין אם לבסוף אתקבל ך- 1024, ואם יהיה כיף, הלכתי לאכול.
16:53 אני אשלים את הלמעלה=).
יום שבת 12.5.12
אטומה
אף אחד לא אמר לך להיות אטומה. את בחרת בזה ושכחת שיש לכך מחיר. המחיר הוא הקשר עם אמא שלך, תסכימי עימי שכבר סיכמנו ששתיכן לא מושלמות, נפלא. האטימות שלך כלפיה מונעת ממך לשמוע ולראות את המעט הטוב. וזן בחירה שלך. אני יודעת שהבחירה שלך היא תולדה של חוויות, כך זה אצל כולם, לטוב ולרע.
אני יודעת שאת חושבת שכך לא תיפגעי, האמיני לי, כדאי לך להקדיש לכך עוד חצי מחשבה, האם זו הבחירה?
תחשבי טוב, אל תתרצי שבדיוק התחיל לך כאב ראש. הכול כואב, מבפנים.
את יודעת שזו לא הבחירה. תבחרי אחרת. איך את מצפה לחיות כשהכול מרמלדה? קשה זה טוב, קשה זה חיים. חיים אמיתיים.
את בוחרת לחיות. תמשיכי לבחור כך.
אל תברחי, אל תתנתקי, זה טוב לעיתים אך לא תמיד.
את יכולה לבכות. לפרוק, לרעוד. אין בזה כל רע. אך התזמון מכריע.
אל תמשכי רחמים, אל תראי סובלת. אל תיראי מסכנה. זה לטובתך,
ילדה.
ואפילו שאת לא, ואומרים לך לא מעט, זו התחושה, מה שאת מרגישה.
זה בסדר להרגיש אבל תביני שאת לא.
בעולם מבין בדיוק מה שמשדרים לו, תשדרי עלהגל הנכון - זה שתואם את מה שאת , תחושות רגשות, מסקנות, הבנות.
גם זה לא פשוט, את יכולום.
את באמת יכולה, את יכולה, ץפנימי.
מפחיד לראות את זה , נכון? כ"כ הרבה יותר קל לעצום עיניים, לחזור אל המוכר. כ"כ הרבה יותר קל וכ"כ הרבה פחות מלמד. את לא "תרוויחי" מזה כמו עכשיו, לא תתפתחי כמו עכשיו.
את רוצה להתפתח וללמוד, את אמרת. את חוזרת ואומרת כבר הרבה זמן. אל תוותרי לעצמך. לא זה מה שאת רוצה.
את לא רוצה לוותר לעצמך. את לא רוצה לוותר לעצמך. את לא רוצה לוותר לעצמך. את לא הולכת לוותר לעצמך. את הולכת להפוך מילים למציאות. המילים מדרבנות אותך וכך צריך, את צריכה להיות כולך בזה. אל תהיי נוקשה. תזרמי, תגדלי, תתפתחי, תתאימי את עצמך לעצמך.
תסתגלי. אל תהפכי סגולה, מחשבה מטופשת. זה טוב להשתטות, הזמון חשוב. תמשיכי להשתדל, את הפירות את תקטפי, את תראי. כ"כ תהני, גם עכשיו, זה כיף ללמוד, כיף לגדול. זה מרגיש נכון. זה מדגדג, מרגש. זה בסדר לחשוב על החמצות, אבל לא לשקוע בתוכן. אל תשקעי, אל תתמסמסי. הישארי את. גמישה, אך לא מידי. פתוחה. אל תפסלי דברים. אני יודעת שזה קשה. אני כ"כ מאמינה בך, אפילו אם זה מרגיש רע, את יודעת שזה נכון בפנים, וגם זה מפחיד.
זו התמודדות טובה, נסיכה ;).
יום ראשון 13.5.12
8:05 משימות/ פנדורה יקירתי
היום יום קצר, חוזרים לצפון ב16:00 בערך. יש הרבה משימות ומסופקתני אם אספיק את כולם. אני צריכה ללכת לקנות קיבוע אצל הפזיותרפיסט - אחד כלשהו, ואין לי את הכסף כי אני חסרת אחריות.
אני צריכה לדבר עם חברה של אמא לגבי כדור שעוזר לאיכול, כדי שאוכל לאכול מגוון רחב יותר של מזונות. אני רוצה להקליד בבלוג, ולצפות במעט תוכניות בטלוויזיה.
בתחילה רציתי הסופ"ש לקרוא ספרים, והרבה, לצערי הגעתי לסבתא והפכתי לבטטה. הרגע סיימתי שיחה עם אמא, במפתיע היא הסתיימה בצעקות וניתוק מהצד שלה. מחצית מהשיחה הסתתי את האפרכסת מאוזני. אני נוראית.
גם שעווה רציתי לעשות.
היא לא מצליחה לשנות את המחשבה שלה, אני לא משתפ"ית, אני לא בובה בידי אבא, הוא לא "משתמש בי" כפי שאמרה.
כ"כ פוגע לשמוע את המילים האלו, והיא כלל לא מבינה.
התאמת שכבר מתחילת השיחה החלה להעלות טונים, זה פוגע.
הגעתי אל סבתא בכדי להתרחק מהבלאגן בבית, לאחר השיחה אמא התקשרה שנית - חייבת לדווח לסבתא, כדי שתשכנע אותי לא לפתוח חשבון בנק. היא כ"כ מעצבנת אותי, אבל אני באמת לא מבינה. אני צריכה לראות אם נוכל לנהל שיחה בנושא זה, מבלי לצרוח, היא בעצמה אמרה שהיא לא יודעת למה, אבל איך שהיא שומעת אותי משהו בה נדלק. אני לעומתה נתקפת עצבים וחוסר סבלנות.
זה מצב סרוח, אני יודעת שיש ביכולתי לשנות אותו. אבל כרגע, אני לא רוצה לפתוח את קופסת פנדורה.
יום נפלא ומשגשג 3>.
8:24 אני לא מתנהגת בבגרות וזה גומר אותי, היא התקשרה איזה 3-4 פעמים עד כה, וזה לאחר השיחה הראשונה. אני כזו תמימה באמת חשבתי שכשאגיע לסבתא אתרחק מכל זה. כנראה שחכתי למי אמא מתקשרת כל הזמן. צעקתי על סבתא וזה לא לעניין, ועל אף שאמא ניתקה לי פעמיים, את האחרונה אני ניתקתי ואף לא הסכמתי לדבר איתה עוד פעמיים.
המצב לא יפתר אם אתנהג בילדותיות, אני יודעת שזה קשה אבל סיכמתי כבר שקשה זה טוב, קשה זה חיים מספקים, מספקים באמת. וגם אם קשה לאורך זמן, קשה בצורה לא נעימה ונראה כאילו זה לא נגמר, זה חשוב אבל גם לא, חייבת לזכור שאני אתחסן ואתחשל מכך. זה לטובתי, הכול לטובתי, גם אם כרגע אני לא רואה את זה.
בהצלחה , מקסימה.
17:25 ואחרי שהוצאת את כל הרע שאת חושבת שהכנסת לעצמך, את קצת דומעת ומעל נוזלת והגרון צורב בתחושה נעימה - לא נעימה. אולי את מעט מתחרטת כי זה היה מיותר, נכון שהקוראסון היה דחף, אבל יכלת לשרוד איתו, ולא בטוח שהוצאת אותו החוצה.
אבל הורדת את המים באסלה והכול נקי, חדש, כאילו כלום לא קרה.
אז תחושת הצריבה נשארת, השאר נעלם.
את שרה והקול צרוד, רק רצית כוס מים.
9:40 אני כרגע בשיעור פילוסופיה האחרון, אני לא באמת מצליחה להתחבר וחבל. הכול בגלל הגאוותנות שלי.
א. הערב היום היתה חגיגית - כל אחד הביא מאכל מביתו. טחנתי כמו פרה, כשאמרתי לעצמי מוק' יותר שהערב אדלג על ארוחת הערב. חלשת אופי. אני רוצה להיות רזה, להיות רזה וללבוש שוב את המחוכים היפים שלי. אני לא חושבת שיצא לי ללבוש את המחוך בצבע כחול רויאל עם התחרה השחורה, והוא כ"כ יפה.
נמאס לי מהשומן הזה. הבטן השמנה הזאת, הפנים הנפוחות, הידיים השמנמנות.
הירכיים ללא הרווח. אוף אני רוצה לשקול 45, ולא 55. או יותר.
הלוואי שהייתי יפה, ללא פגמים, לפי המודל שלי.
פרה, אוכל זה רע! אין בו שום תועלת שניה על השפתים, נצח על הירכיים.
מצחיק שהסיבה היחידה שלא הקאתי עכשיו היא הכדור של אנזימי העיכול - המולטי ויטמין.
התאמת נראה לי שהקאתי אותו. אותו והרבה מים מגעילים.
אני רוצה לחיות ממים ואוויר, לא להיות רעבה. לא להזדקק לאוכל. להיות פיה.
דקהף קלילה, סחרחרה, אוף.
מגניב, עברו 10 דק'. הכתיבה משתלמת ;)
עוד עשר דק' נגמר השיעור, חמש.
כ"כ פתאטי, חזרתי לכיתה ד' סופרת את הדק' לסוף השיעורץ לפחות מעבירה את הזמן בהסתמסויות עם ה'. חח. נראה כאילו כתבתי אלוהים. נופ. נמציא לו כינוי, התאמת אני ישר חושבת על קטן ועבה, כמה לא בוגר מצידי.
אני כזו ילדותית. אך לא תינוקת, עדיין ילדותית.
אני צריכה משהו מאפיין אחר,קמי. זה גם מתקשר אך פחות.
אני לא בוגרת, נהנית מטיזינג, מילא בעצם, אך. לא בוגר מצידי. אסור לפגוע באחרים, אסור.
נגמר.
תלמידה גרועה שכמותי. זה לא השעור האחרון, יש עוד שיעור סיכום.
משמח, כך אוכל לשנות את ההתנהגות.
יום שלישי 15.5.12
אל תתעצבני בגלל משהו שלא שווה את העצבים שלך.
הרבה עבר עליי מאז אתמול. יהונתן היה מדהים, בחיים לא פגשתי מישהו שהזדהה איתי כ"כ, חסר בטחון, ילדותו לא צלחה במישור החברתי,חברה שלו, הוא כל הזמן אומר שאני ממש מזכירה אותה. דיברנו אתמול משעה 22:00 בערך עד 4:40. דיברנו על כל נושא אפשרי. כ"כ נהנתי מחברתו. ירדנו היום לירדן, ניקינו שם, השתכשכנו מעט ועלינו בחזרה סה"כ 7 ק"מ בערך. נתתי את הראבק של החיים. הרגשתי כ"כ מותשת. אני מניחה שחצי מהעצבים שלי נובעים מהאדישות שאני מרגישה מהקבוצה. אף אחד לא אמר לי כלום. בעצם, למה זה כ"כ חורה לי עכשיו? הרי אני בודדה כבר הרבה זמן, זה לא חדש.אני חושבת שהשינוי - לחזור בחזרה לאחר השיחה של אתמול, הקיצוניות שבשינוי, מקשהעליי. בחיים שלי לא דיברתי בפתיחות כזאת עם אף אחד, אף אחד שמהווה קשר לא מקצועי לחיים שלי. פשוט דיברנו.
הוא נאה וחריף מאוד וחמוד ואכפתי, וחסר ביטחון, הוא דתי לאומי. את עצמו הוא מכנה " דתי עם שכל". כשאמרתי לו את כל זה, וחזרנו על כך באופן הדדי, הוא אמר לי שממש קשה לו לשמוע את זה, אבל בעקבות רומי - חברתו, הוא לומד להשלים עם זה.
הוא אמר לי שאני יפה, או כמו שאמר לחברה שלו, זה לא סתם כל הקשרים שהיו לך, בחורים שמחפשים סטוץ' רוצים בחורות יפות, היה לי קשה לשמוע ולהפנים. בנוגע לכל הקשרים/ איך שלא קוראים לזה - בקושי הייתי צריכה לדבר, קצת מפחיד אבל כמעט כל מה שאמרתי עבר על חברה שלו. לא הייתי צריכה לדבר. הוא אמר שאני חכמה ושמגיע לי למצוא מישהו שיראה את זה. אני כ"כ רוצה את זה, אך במקביל אמרתי לו גם שאני לא חושבת שמגיע לי, ההבנה שהוא גילה, הבגרות שלו.
אני גדולה ממנו בשבוע, הוא בה' באייר,ואני כ"ו באלול.דיברנו כ"כ הרבה ועל כ"כ הרבה נושאים. באיזשהו שלב היה קטע רגיש, בו עצב נחשף, לא \זוכרת בדיוק על מה או באיזה הקשר. הוא שאל אם הוא יכול לחבק אותי, לא עניתי ישר אך יכולתי לחקות מעט יותר. המשכנו לשבת ולדבר כך, מחובקים. המפגש אתמול היה מאוד משמעותי בעיני, הוא לקח את הנייד שלי והוסיף את המספר, וכן באימייל. אמר שהוא לא כ"כ מתורגל במצבים כאלה,אבל שהיה לו ממש נעים לדבר איתי ושהוא ישמח אם אשאר ידידה שלו. הוא אמר שמלבד החברה הכי טובה של חברה שלו, הוא לא באמת דיבר פתוח כ"כ אף פעם עם מישהו. הוא אמר שהוא מרגיש נוח איתי, דיברנו גם על הבוקסרים שלו - רק כי הם מעט קטנים עליו לאחרונה, הוא אמר לי שהוא מרגיש נוח איתי, ולא אכפת לו מהתגובות, או משהו כזה. רומי היא החברה הראשונה שלו, הנשיקה הראשונה שלו, והראשונה שלו. הוא כ"כ בוגר. כ"כ פתוח. הוא גם אדם מרשים, זרק כדרך אגב קשרים, שמות, דברים שעשה. כעת 16:27. כדאי שאקשיב.
יום רביעי 16.5.12
קצרים
אני כ"כ קצרה, אסור לי. תגובות קטנות נראות כגדולות, כטיזר ענק הצורח עלי להתפוצץ. אסור. סמינר חינוך היום ומחר. אני הולכת לעבור ולהצליח. אני צריכה לישון, כ"כ קצרה. אני מצליחה, נקודה. יום נפלא.
18:25 אני לא יחידה במעמד, במהלך היום יצא לי לצפות מעט בסביבתי, זו תופעה די נפוצה. בשיעור השני הבוקר הייתי על סף פיצוץ, יצאתי וחיפשתי את ירדן, כשלא מצאתי אותה, פרקתי אצל רז. לו, שלא כמו לי, היה פתרון הגיוני - לחץ מהחובק. זה בהחלט נשמע הגיוני, כעת לאחר מעשה.
זה ממש מעצבן שאני מנצלת זריקות סוכר קטנות לדקות אחדות של ערות. אלוהים ישמור כמה קלוריות הכנסתי לגופי. אני שוקלת בכנות לוותר על ארוחת הערב היום וללכת לישון, אני מקווה שיהיה לי הרצון בשעת אמת. היום לאחר הלו"ז יש את בניית ה"חמלול" - שם שנתנו לספסל אקולוגי העתיד להיבנה. כרגע יש שיעור של איני עבאדי, חבל שאני מפספסת אותו בגלל הכתיבה. השיעורים שלו הם תמיד 3+ שעות, כך הוא עובד. את השעה וחצי הראשונה לא קלטתי משום שלא הייתי בתדר הנכון, התעפצתי ברמות אחרות. אני לרוב עושה הפסקות, פחות או יותר, לאחר מחצית השיעור. אני חושבת, או לפחות חשבתי, די הרבה על יהונתן, הוא פשוט הזדהה איתי פחות או יותר בהכול, הקשיב באמת, ושיתף בצורה הכי אמיתית שיש. מוזר מעט, לאחר השיחה איתו, לחזור לבדידות המכינתית שלי. אני חייבת לזכור תמיד שהמחשבות שלי תורמות למציאות, הן תורמות למחשבה, התורמת לפעולות, התורמות למעשים, הבונים מציאות.
מצחיק שלפני יום או יומיים היתה איזו שיחה סתמית בזולה, בה ברקת אמרה שאני מריכה להיות עם דתי לאומי. לא צריכה במובן של להשלים מטרה, אולי במובן מסוים כן, אך כוונתי הרבה יותר רחבה - להיות חשופהלאישיות כזו, מעניין אותי להיחשף לאנשים כאלה.
אני יודעת שלא אמור להיות לי חשוב, דעות של אחרים ושלל ריכולים, אך עוד באותו הערב( בו ישבתי עם יהונתן) לאחר בערך שעה ואולי יותר של דיבורים, נשלחו לעברי מבטים סקרנים,רוחשים בוחשים. התחלנו את השיחה מול המועדון, באזור ליד כולם, חשוף. המשכנו ביוזמתו ב"דבר" - אזור מבודד, חשוך הנמצא בהפרדה יחסית מכולם. לאחר שהאנשים שישבו בזולה התפנו, זזנו לשם - שוב ביוזמתו - כי נוח שם יותר.
השעה היתה בסביבות אחת - שתיים בלילה כמדומני, שאלתי בחצי רצינות אם להדליק את האור והיה ויכוח מתקתק אם כן או לא. אמרתי לו שאם ירצה, ידליק. דיברנו בחושך עוד לפחות שעה וחצי, אם לא יותר. שני המעברים היו לאחר הפסקת פיפי.( לפני המעבר לדבר, ואח"כ לפני המעבר לזולה).
כשחזרנו לזולה הוא הדליק את האור. המשכנו לדבר עוד זמן מה, באמת שמעולם לא דיברתי בפתיחות כזו, אי פעם,עם מישהו, כמדומני. שנינו הרגשנו את הפתיחות. היתה הרגשת שיתוף. זה הרגיש נכון וטוב, הלוואי שהיה גר קרוב יותר, כן ירבו שיחות כמו אלה. הוא שאל אם הוא יכול לחבק אותי, הסכמתי הצשכנו לדבר מחובקים עוד זמן מה. כשהשעה היתה ארבע, הוא הסב את תשומת ליבי, אמרתי לו שאני לא רוצה ללכת לישון עדיין, כיף לי. המשכנו לדבר עד 4:40 לערך. נפרדנו לשלום, אחרי עוד פיפי, צחצוח שיניים ופנים, חיבוק נעים וליווי למבואה.
הוא בעצמו הביא לי את המספר שלו, וכן כתב את שמו בכדי שאפייסבק אותו. אין לי שמץ אם נמשיך לדבר בעתיד. המרחק גדול. האמת, מסופקתני.
יושבים בשקט, מסביב למדורה,
חיוכים מבינים, מבטים מתחלפים.
אולם זו רק הזיה, אך אחת מתאימה.
שעות חולפות, שיחות משתנות, אנשים עוזבים
ואנו עודנו מדברים, כמו שהזמן בחר
לשכוח.
מן תחושה שכזו כמו מעט עננים,
הרבה דגדוגים, תמימים.
מן תחושה שכזו, תחושה שכזו.
התאהבות, אוי אבוי. זה פשוט לא נכון.
יהיה, הכי טוב, להתנער ולשכוח.
מהכול.
זה קשה ועצוב, מובן ומלא טירוף.
לא הגיוני בעליל.
הרי זה כה צפוי, כמו מטפל - מטופל.
אולי זה קשר של נזקקות.
כבר חלומות נרקמים, ושלל התרחשויות
כבר קרו בראשי.
אוי לך, פתיה שלי.
את רק תפגיע.
אוי לך פתיה שלי אהובה דמיונית
של מי?
עכשיו 18:53, עוד שעה אחת. שמתי לב, לא יודעת בדיוק למה, כי יש לאחרונה יותר מבטים שסוקרים אותי, אני מודעת לכך שלעיתים התנהגותי מינית, ואולם, עדיין לא ברורה לי הסיבה.
הלוואי שיהיו לי עוד נושאים לכתיבה, כעת, ממש עכשיו. כך הזמן אף רץ, ואני מסכימה.
מגניב שלאחרונה התחלתי לכתוב יותר.
יום חמישי 17.5.12
שיחה עם דודו
הבוקר היתה לי שיחה עם דודו. אחת יזומה, כי חשוב לי לשמוע אותו. הוא בן אדם חכם. קשה, אבל מאוד חכם.
קשה להקשיב לו, הוא אומר הרבה אמיתות קטנות, סטירות קטנות שדוחפות אותי להמשיך.
חייבת להמשיך, כי החלטתי, לקחתי את זה על עצמי.
צח שם לנו סרטון ממאקו, ערוץ 10, אודות החינוך הפינלנדי.
בעקבות צפייה בסרטון:
אני לא חושבת שההשוואה באה להלקות אותנו על "חטאנו בחינוך", אלא להראות שישנה אפשרות לחנך בצורה שונה, בתקציב נמוך, בצורה מהנה.
בנוסף, אני חושבת שהחוסך הכי מרכזי שלנו הוא במוטיבציה, אין מוטיבציה ללמוד, להתפתח, לרכוש ידע. לדעתי צורת החינוך שלנו לא מגרה.
מוטיבציה מחדירים דרך המורים, אשר צריכים קרקקע מוצקה יותר, בסיס רחב יותר ללימוד. צריך לעשות תעמולה חיובית לגבי החינוך, זה הדבר הכי חשוב, לחנך את הילדים שלנו.
בפינלנד, אמרו כי כל המורים הם חוקרים. לכן החינוך משתכלל ומשתנה, מתחדש. אני חושבת שצריך את זה. זה לא צריך לבוא על חשבון כלום. אומנם החינוך הוא מיישרקו ודואג לחלשים, אך בכלליות החברה הולכת וצומחת, כל דיון אודות חחינוך צריך להיות בראי חברתי.
יום שישי 18.5.12
פיכחון?
4:56 האם זו גדולת גיברוים? קשה לי לתאר את התחושה, אכזבה מן הקבוצה מהולה בתחושה שהצלחתי לבד. מקודם ממש התחשק לי לבכות, כעת קצת פחות, אך עדיין יש גוש מחנק בגרון. זה לא נעים. לרגע אפילו הטלתי ספק האם יעזרו לי בחובק. אנחנו לא קבוצה מגובשת, לפחות זה לא נראה לי כרגע. עדי אמרה אתמול שהיא רוצה לעזוב את המכינה, אני יכולה להגיד בקלות שלא ציפיתי לזה, זה ערער לי מעט את מה שחבתי על אנשים במכינה. אני עסוקה מידי בעצמי, לא רואה מה שקורה סביבי, כמו שדודו אמר - אני יותר מידי בתוך עצמי, יש אנשיםש לא טוב להם, אני לא היחידה. לאנשים אחרים יש בעיות גם כן.
פספסתי הרבה אנשים השנה. יש לי בחילה חזקה. בושמילס פיחסה.
קשה לכתוב באוטובוס, לילט.
5:01 יום מוצלח!
8:15 אני באמת לא יודעת איך להתמודד עם הבית. כבר כשנכנסתי לאוטובוס הרגיש לי לחוץ. אמא באמת עזרה לי המון: היא קבעה לי תור לאורתופד, לגניקולוגית, ואף עשתה מאמצים כדי להשיג לי את החבישה שאני צריכה. יש לה דלקת עיניים כי היא לא טיפלה בשעורה שהיתה לה.
אני חושבת שהיא עצבנית דרך קבע. אני מבינה, נכון שלא לחלוטין, אבל יש לי הבנה בסיסית לגבי מה שהולך בבית.
אני די מופתעת, ולא בקטע טוב. את החבישה צריך ללכת לקחת מהרצליה, אבא בצפון ואמא לא מוכנה לבזבז על זה דלק. במהלך השיחה עם איש הקשר היא לא הבינה כמה דברים, או משהו כזה, והושיטה לי את הטלפון כדי שאני אדבר עימו. היא זרקה לי משהו במהלך השיחה, מעט צעקה, ואמרתי לה:" רגע, אל תצעקי עלי". ברגע שאמרתי את זה, היא איבדה את זה. זה היה כ"כ לא צפוי וממש נפגעתי. לפתע היא הסתכלה עלי בחצי טירוף וזרקה לעברי עם תנועת יד מרתיעה:" את תדברי אלי כמו שצריך, את לא תדברי אלי ככה". איך דיברתי אליה? ביקשתי בשקט ובצורה נעימה שתנמיך את הקול.
כשהסתיימה השיחה היא ממש התפוצצה עליי, לא כ"כ הקשבתי למה שהיא אמרה, כי הייתי כ"כ מופתעת.
היא צעקה עלי בלהט, עם תנועות ידיים מרתיעות, מוגזמות, בלהט שכמו הצטבר לאורך זמן. :"את תדברי אלי כמו שצריך, את לא תתנהגי אלי ככה, לא טוב לך פה תלכי, יש לך את אבא שלך".. וכו' וכו'.
התגובה שלה ממש הפתיעה אותי, ולא צפיתי את זה בכלל. הגבתי בצורה מוזרה האמת.כמובן שנרתעתי, התחלתי לבכות ולצחוק במקביל. ועכשיו השעה 8:31 , והיא עדיין מסתובבת בבית וצועקת. ממש נבהלתי, התקשרתי לאפרת, זה היה הדבר הראשון שעלה לי בראש. אני חושבת שבמקביל גם פחדתי. אני לא אוהבת להיות בבית, לא כשהוא ככה. מיולי הוא ככה. אני פגועה מאוד, יש ליל גוש בגרון שחונק אותי, עודני דומעת. אני מאוד מבולבלת. הנגן באוזניים שלי, מרחיק אותי מהעצבים שלה, הממשיכים להדהד בין קירות הבית. לחשושי תככים, היא מתייעצת עם אח שלי הקטן, בן 12, או משתפת אותו. אני לא יודעת. למרות שהרעיון לא מוצא חן בעיני, אני צריכה להבין שזה לא ענייני. המעשה הטוב ביותר הוא לעשות, הוא לסדר כמה שיותר מהר את כל הדברים בבית ולצאת ממנו. לא יודעת לאן, עדיף לסבתא.
כואב לי לשמוע את החיקויים שהיא עושה, אח שלי הקטן בא, אני לא יודעת מה הוא אמר, אבל זה בהחלט נשמע כמו נזיפה.
אני חייבת לשנס מותניים, זה רק לטובתי. להיות חזקה. יום נפלא - כי נעשה אותו כזה.
כואב לי לשמוע שהיא כ"כ בטוחה שאני משתפ"ית של אבא, שאני מקבלת כל מילה שהוא אומר כקדושה. אני מבינה שזה לא הוגן שהכול נופל עליה, זה לא הוגן שהוא בחר לבנות לעצמו חיים חדשים והיא מתמודדת עם שאריות הישנים. אני צריכה להגיד לו שהוא צריך להיות יותר מעורב, וכי הילדים שלו קודמים לכל חיים שיש לו, ככה זה אמור להיות בעיני.
יום טוב. " יש לי ארץ טרופית קטנה" איזו מדינה קטנה =)
9:18 תתאפסי על עצמך!, תתאפסי על עצמך לעזאזל. את לא יכולה להפסיק לבכות לרגע? תסיימי לארגן את התיק ותעופי מפה! תתאפסי על עצמך, אל תהפכי לבובת סמרטוטים שרק בוכה, מה זה השיתוק המחורבן הזה. תתאפסי על עצמך! תנשמי עמוק, תלילות מחשבתית - תתחברי לאינטרנט ותמצאי את הרשמ"צ, תסדרי תיק. תלכי לד"ר חיגלה - כשלבנתיים תחממי שעווה. כשתחזרי ממנו תעשי חצי רגל עליונה. תתקשרי אל מירב לבדוק מה הולך עם התור היום. תלכי לעדה.
הכי חשוב - תתאפסי על עצמך! עכשיו!, אחרת לא תצאי מזה. את חזקה מזה, זה נועד לחישול האופי, אלו הרגעים הקשים, הרגעים בהם את מתחשלת, קדימה. צאי לדרך. בהצלחה.
יום שבת 19.5.12
סדר הפוך
11:58 בירה, שני שלוקים של יין וביס ממלון זה מה שאכלתי אתמול. בהתחשב בכך שהארוחה האחרונה שלי היתה בשעה 1:00, זה לא כ"כ מרשים. אני לא יודעת להתמודד עם המצב הרגשי החדש שנוצר בבית, חדש הוא כנראה רק לי, הוא רק לי.
כל הזמן צועקים ועצבניים, משחקי כוחות הם דבר רגיל. אני מאוד מבולבלת. מנסה לחקות את ההתנהגות שלהם, כדי אולי להשתלב.
אמא רוצה אותי ובבית, ולא יודעת להכיל אותי. רגב נמצא כמשענת לאמא, או כך לפחות זה נראה לי, ועומר, אהוב ליבי, כתמיד, אני לא יודעת מה איתו. הוא לא מקבל את הנוכחות שלי בבית.
אמא שלי רק צועקת עלי, " אני מתמודדת מספיק בחיים שלי, אותך אני לא צריכה". "אל תבואי לכאן, את צודקת. את לא יכולה להכיל אותי, אני לא מסוגלת להכיל אותך, אל תבואי לכאן".
אני לא יודעת מה לחשוב על זה, ברור שנפגעתי, אבל מעבר להיפגעות אני לא יודעת. עכשיו ברור לי שטעות שבאתי הביתה, למרות שהיא הציעה את זה. אני מתעסקת בעצמי , רואה רק את עצמי - לדבריה. אני לא פוסלת את האפשרות. זה בהחלט יכול להיות הגיוני. זה מה שלימדתי את עצמי מהבית הזה. כ"כ מוזר, אני לא כ"כ זוכרת איך הוא היה לפני יולי, לפני כמעט שנה. חבל שלא, מה זה חשוב בעצם. אין לי הרבה נסיון עם בני המין השני, אין לי נסיון בכלל, למרות לא מעט התנסויות שחוויתי. אני לא אוהבת את מה שנהפך ממני, לפחות ברגע זה. בבית אני קיפוד. אני מפחדת בבית. ברגע שאני מרפה מישהו מגיע לבטן הרכה, וזה כואב.
איך הגעתי למצב הזה.
אתמול נפגשתי עם ידיד, נקרא לו דוכיפת, אני מכירה אותו כבר די הרבה זמן, מכיתה ט' בערך. אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, או ממנו, אם בכלל.
מדהים איך כל משתנה קטן מערער אותי.
הוא כמובן חזר חרמן מהצבא. הוא כרגע בקורס מכ"ים. ישבנו בגבעת בטיח, שתינו בירה, סתם דיברנו. הוא ציפה שיקרה משהו, אני רציתי לשחק.
- הרגע אמא אמרה לי שבאתי למשפחה באאוטסיידרית - עוד מישהו רוצה לאשש את מחשבותיי?
חח, בדיוק נזכרתי שדוכיפת צחק עלי אתמול, על השפה. הוא אמר שאני נשמעת מאופקת, שאני צרכיה להיות זורמת - חיבור של שתי שיחות שונות.
מדהים באיזו מהירות הוא עונה על האסמסים שלי, אבל הוא כבר לא מעוניין. התאמת נכון, תשובות יבשות, אבל זה לא שאני שולחת דבר מה מעורר התפעלות.
נפגשנו אתמול בסביבות אחת (בצהריים), הוא נשאר עם המדים כדי להרשים אותי. הוא היה כולו אגו, זה הפריע לי, צחקתי עליו על זה.
שוב מפלרטטים והוא כותב: "אל תתחילי".
מעניין למה כרגע אני בורחת מהחלטות, משפט סתום ביותר כיוון שההחלטות קורות, אם מרצון ואם לא.
אני לא חסרת נסיון, פשוט לא בעלת הניסיון הנכון. הנכון בעיני.
מדהים שאני עדיין אוכלת מבערך 11:30 - 400 גרם שעועית ירוקה, 2 כפיות בורגול, תפוח עץ, עכשיו 400 גרם פולי זויה.
אין לו כוח למשחקים.
אני חושבת לעצמי, כמה זה מעצבן לקרוא ללא רצף.
גם אתמול הוא כל הזמן רצה שאני אחליט, הוא רק טווה את הקורים - בכלליות, אני אוהבת להחליט, אך אתמול הייתי צריכה שייקחו את המושכות.
לדעתי אם היה ממשיך, לא הייתי יכולה להחליט, אבל זו רק השארה.
ותו לא.
גם היום יש לי קצת הרבה דברים לעשות, כ"כ בא לי להיות בטטת ספה.
ושמשהו מעניין יקרה, אני צמאה לזה.
פתטי ומובן בו זמנית.
12:45 יום נפלא, כי תעשי אותו כזה. בהצלחה מקסימה.
12:55 מה את רוצה? להשתחרר ולעשות כיף ולצחוק.
יום שבת 27.2.12
________
21:00 אני כ"כ קרוב ללא לצאת לטיול, אני מתה מפחד, עוד לא ארגנתי תיק, עוד לא עשיתי שעווה, לא ישנתי כמו שצריך ואני צריכה מקלחת. אני מתה מפחד.
אני מתפלצת מבפנים ולא מסוגלת לחשוב כלל, במקביל זולגות לי דמעות.
אני מרשה לעצמי להתעסק בקטנות מחשבה ובמשקל, אני מפגרת.
יום ראשון 28.5.12
חובק
19:26 הרגע דיברתי עם אמא, היא יצור משביז ורק כי אני נותנת לה להיות כזה. אבא קפץ לביקור בראשון בבוקר וזו היתה הפתעה מוחלטת ובהלחט כיפית. כרגע אני מדברת עם אפרת, בדיוק סיימתי את השיחה. אני יודעת שאני מדברת בצורה רובוטית אבל צריך לזכור כמה דברים חשובים:
1. הטיול הוא רק לטובתי ולמטרתי האישית.
2. אין באמת מישהו לדבר איתו ולפרוק.
לכן אני מדברת ברובוטיות. האמת שמפחיד אותי לדבר ברגשות. מפחדת שאסדק. בטיול הזה אני צריכה להיות חזקה. אולי בגלל זה אני לא כותבת הרבה.
יכול להיות.
אני ארצה בסוף הטיול את פירוט המסלול שעברנו. או לפחות ראשי פרקים. כרגע אנו לנים בסמוך לשדות מוקשים ליד להבות הבשן. היום כשהלכתי לישון, דאגתי להיות ליד אנשים. זה חשוב להתחבר,
הלכתי לישון, לילה טוב ובהצלחה 3>.
19:36
יום שבת 2.6.12
מסטיק או מצב צמיגי כלשהו
00:20 אני לא באמת יודעת מה לכתוב. אנחנו נמצאים על חוף לבנון בכינרת ואני שומאת עם תמר. השמירה שלנו היתה צריכה להתחיל ב 22:45 אבל אנשים עוד היו ערים, אז התחלנו אותה עכשיו, זאת אומרת, בשעה 23:45. יש לי מן מצב מוזר כזה בראש, מן מצב צמיגי שכזה בו המחשבה לא ברורה ומסודרת.
קל מאוד לחשוב בדיעבד אבל זה מיותר, לגבי הכתיבה ביומן כוונתי. אבא הגיע היום לביקור בעשר, בעצם, תשע וחצי, או קצת לפני. היה ממש נחמד. בכלל, אכלנו המון היום. עצוב שכיף = אוכל, זה לא נכון, זה שגוי.
אני מניחה שהמצב המוזר הזה נובע מעייפות. הייתי הרבה היום במים, בעיקר צללתי, סתם לכיף. זה מעט התיש אותי.
חבל שאכלתי היום כ"כ הרבה, אני אהיה ברבא - שריר מכוערת. אני רוצה שמישהו ינחם ויחבק, יאהב. אני רוצה כי אני מתעצלת, אני לא חזקה מספיק בשביל לעשות את זה בעצמי. אבטיח מדהים, יצא לנו לדבר אתמול, ואפילו שאני לא בדיוק זוכרת על מה,הוא בכל זאת מדהים. גם בשבוע שעבר לילה אחרי מסעדה, ישנו ליד מרעה בקר, יום לפני העלייה להר בנטל, גם אז יצא לנו לדבר - אני אוהבת לדבר איתו. הוא כ"כ חכם ובוגר.
אני מאוד עייפה אבל מקווה שאם אפרוק מספיק, אכתוב מעט, אבל בדיוק את המעט המספיק - זה ירגיע אותי.
היום,בערך משעה 18:00 , אולי מעט לפני, איבדתי את הסבלנות. לא לחלוטין, אך הייתי מאוד קפיצית ולא מפוקסת. מאז ועד אפילו עכשיו - קשה לי להתרכז בדברים, אני חסרת סבלנות ומוסחת בקלות. אולי בגלל שהיום הזה היה לא פשוט ואני פשוט עייפה, לא יודעת.
תהיה הסיבה אשר תהיה, הייתי מאוד שמחה לא להרגיש כך, זה מרגיש כמו אחרי ששותים מעט יותר מידי, כשצריך להיתמך בקיר בשביל תחושת יציבות, והכול מרגיש כבד מידי.
מעט מוזר לכתוב עכשיו, אני יושבת כמעט "על המדורה", פחות ממטר מולי תמר יושבת, נמצאת בעולם משלה - מאזינה למוסיקה, וכותבת גם. נהיה מעט קיר בערך ב 23:20, נחמד שהאש כמעט מעט חמה מידי, אבל לא.
אני חושבת שעדיף לשאול מה שהעה עכשיו, ומתלבטת. מצד אחד, אני לא רוצה שייגמר זמן הכתיבה, שהרי הרבה זמן לא כתבתי ואני לא רוצה שייגמרו לי נושאי הכתיבה.
האש חמה מידי.
עכשיו יותר טוב.
מצד שני אני כן רוצה לישון, מחר קמים בשש :6:00 ואני עייפה, ובמקביל גם מעט חוששת שייפרץ איזה שהוא סכר בתוכי וכתוב ללא סוף. שטויות במיץ כן? הרי ידוע שכמה שאכתוב יותר כך אני אשתחרר יותר, אך מסיבה מסוימת אני מאמינה שכאשר אפתח את הסכר הוא יתפרץ מגל גדול מיכולת ההתמודדות שלי כרגע.
אשאל לשעה.
00:36 - כעת.
אני רוצה לישון, חמים ונעים ליד המדורה. אני רוצה חיבוק, נחמה, חום והכלה. אין לי שום ספק שאני יכולה להתמודד עם הכול, המחחיר שזה יגבה ממני ישתנה מפעם לפעם, זה לא עניין פעוט, אך גם לא דרמטי ביותר. והרי כמו הניסוי של הפרופ' היפני הכול תלו בכוחה של מילה. אני ממש נרדמת, נראה לי שאנמנם לרגע קט. ליל"ט ובהצלחה נמרה (כדברי תמר =) ) חלומות פז 3>
נרדמתי עכשיו 00:41 - הלכתי לישון תמר את מקסימה3>.
יום ראשון 10.6.12
משבצת וועדות - סיכום, אורחות חיים.
ביקורת מהוועדה על התפקוד השנתי.
מור:
חיובי: היצירתיות שלי, דברים קטנים שתורמים.
שלילי: לא היה לך אכפת מספיק מדברים ומראים את זה: חוסר עשייה ולפעמים להגיע לישביות - חשוב לראות את החיבור לדברים.
מטרסו:
חיובי: הרעיונות היצירתיים.
שלילי: כל ישיבה מחכים בערך 10 דק' לך. לוקח לך הרבה דברים להתפס, הדברים ברחו בין הידיים. לא הבאת רעיונות לידי ביטוי.
אדיר: מסכים ולא רוצה לחזור על דברים.
בן:
חיובי: כשאת במצב רוח טוב באת ברבאק עם מלא רעיונות ורשימות ולמי להתקשר וכו'.
שלילי: העניין של חוסר אכפתיות מובן אבל מבחינת הוועדה לא נתת פוש מספיק חזק. איחורים - יצא לא מעט לחכות לך, אני מודע לסיבות אשיות ודברים - לעתיד כשקובעים עם אנשים - זה פוגע ומעצבן וישר יוצר אנטי של עבודה. לעתיד - זה מפריע לאנשים שמאחרים ואז באים כאילו כלום.
יום רביעי 20.6.12
להתראות מכינה
7:20 היום הוא היום האחרון של המכינה. בדיוק סיימנו משבצת סיכום. אני מתרגשת, אבל לדעתי לא מהסיבות הנכונות. החלטנו על כך שנגריל את שמות כולם, כל אחד יכתוב לחמישה אנשים שונים. אני קיבלתי רק שלושה מכתבים. זה כאב לי למרות שאני צריה להיות שמחה שמישהו בכלל ניסה לכתוב לי. אח"כ מצאתי את המכתב של קצנשטיין בתוך המעטפה של עדי, היא לא באמת כתבה לי משהו רצני. אני צריכה להודות, כל הזמן להודות. נו אז מה אם כתבתי עשרה או אחד עשראו.. כל מספר כלשהו של מכתבים. זה לא משנה, זו היתה בחירה שלי. אנשים עשו את הבחירה שלהם. ככה זה, אין לי על מה להתאכזב. אני צריכה להשתפר,
להמשיך להשפתר הלאה, כל הזמן.
עלה והצלח =)
כינוי:
precious
בבלוג זה
בכל הבלוגים
