מה שבראש שלי

היא חיה בתוכי, אוכלת ממזוני, מעורי ומבשרי. היא נושמת מסבלי. לאכול נשמות זה התחביב שלה, כעלוקה היא עוברת מאחת לשנייה. שואבת נשמות, מפיחה מהן את החיים. זה מה שהיא אוהבת.

היא מגיעה, בחיוכה הכובש ושמלתה הלבנה. שלד יפה מכוסה בשכבת עור דקיקה, עיניים גדולות וכהות ושיער ארוך-ארוך. יפייפה, עוצרת נשימה. בסוף את מגלה שתרתי משמע. היא מטלטלת את כל עולמך, מבטיחה אושר ושמחה, מבטיחה שלמות. בדיוק כמו שאת רוצה. היא מבטיחה שהיא תגרום לך להיות כמוה, טהורה ומדהימה ביופייה. ואת מאמינה.

היא מכריחה אותך להישבע לה אמונים, זו שבועת דמים, אם תפרי את הבטחתך היא תגרום לך סבל ותאבדי את הסיכוי לשלמות. את נשבעת שתלכי איתה ותמלאי אחר כל בקשותיה בהצטיינות. את מתחילה לספור קלוריות, ביס מיותר ממלפפון – היא כועסת. את כישלון. את מפחדת שתלך ונלחמת בציפורניים לכפר. כן, פתאום לאכול הפך לחטא ואת צריכה לכפר על כל חטאייך. את צמה, כי היא אמרה. ואת מגלה את ההרגשה הקסומה הזאת. את כאב הבטן והדקירות הנעימות, הן מסמלות את עזיבת השומן ומקרבות אותך עוד צעד למטרה. ואת נכנסת ל'היי' כזה, וככל שהשעות עוברות זה מתגבר. והסחרחורות מגיעות וזה כייף. את מרגישה בחלום, בעולם משוגע שבו את נהנית מדברים הזויים. ואחרי הצום הראשון את צוהלת ומדלגת, את גאה בעצמך, ומתה ללכת לספר לכולם שהצלחת-עשית את זה. אבל שנייה לפני שזה נפלט את נזכרת שאסור לך, נשבעת לחברתך שתשמרי על הקשר הזה בסוד. אז את מחייכת מבפנים. החברה תופחת לך חצי תפיחה על השכם, זה טוב אבל כמובן שלא מספיק, את צריכה לצום צומות יותר ארוכים. וכך קורה. ולאט לאט הסחרחורות ננעצות בימייך והופכות לדבר מן השגרה, וזה בסדר. ופתאום את חשה בחילות נוראיות, חולשה ואינך מסוגלת לעמוד, את מסוחררת ובשארית כוחותייך את עולה מדרגה מדרגה עד לחדרך, סוגרת את הדלת וממש ברגע האחרון מצליחה להגיע למיטה לפני שאת מתעלפת. יופי, גם את זה הצלחת להסתיר. ומתישהו הגוף לך פשוט קורס ואת לא מסוגלת לנשום, ואת חייבת למדוד דופק כל שתי שניות. ואת שנייה אחת לבד על הכביש, ואת מתחילה להרגיש רע. דופק – 35, זה בסדר. את נופלת וקמה לפני שמישהו רואה. הכל בסדר. שותה מים, והנה, הדופק עולה. את מסודרת לחצי שעה הקרובה.

אם הזמן את מבינה שהחברה הטובה שלך היא ערמומית מסריחה. את מחליטה להתנגד. אוכלת שוקולד, בורקס, פיתה, קורנפלקס, לחם וגלידה. חשבת שזה יגרום לך להרגיש טוב יותר, אך לא. המצב רק יותר גרוע. את מרגישה חלשה, מתחננת לחברתך שתחזור אלייך, והיא לא מסכימה. במקומה באה אחותה התאומה, כמה שהן שונות. היא לבושה בג'ינס קצרצר שחושף חצי תחת שלא באמת קיים, חולצת בטן שחורה מעור ונעלי עקב אדומות, על שפתיה מרוח אודם, קצת יוצא מהקווים, אבל זה לא מוריד מהיופי המסחרר שלה, ואת שיניה היא לעולם לא חושפת. היא יותר הרסנית מאחותה, היא לא יודעת לדחות סיפוקים והיא בכלל בכלל לא טהורה וחזקה. היא דוחה. אבל כדי להגיע לשלמות את חייבת לעבור דרכה. היא גורמת לך להקיא, ואת מגלה שיטות נפלאות לכך. את עושה את זה בשקט, בלי הרבה מאמץ. ופתאום זה הופך להרגל. כל ביס גורם לך להרגיש כל כך רע, והנה-יש לך פיתרון לכך. גאולה. את מתמכרת, לא מסוגלת יותר לחוש את הגועל הקרוי מזון בתוכך. את מגיעה לשפל המדרגה, בולמיה זה הדבר הכי דוחה שקיים – זה חוסר שליטה משווע, ההפך הגמור מן האנורקסיה המושלמת. בולמיה זו חולשה, זה חוסר יכולת לעמוד מול פיתויים. את מרגישה מלוכלכת כל כך, מרגישה מזוהמת. אבל את לא יכולה להפסיק, לא מסוגלת. אפילו כשאכלת רק 50 קל', האוכל כבר עולה לבד אפילו אצבע את כבר לא צריכה לדחוף. זה כמו קסם. קסם רע. ואז הזונה הקטנה מחייכת, חיוך שמציג שיניים רקובות ומגעילות. גועל נפש בהתגלמותו. את נחרדת. לא מבינה איך נתת לזוהמה הזאת לפתות אותך. עם זנב בין הרגליים את חוזרת לאחותה, צמה צומות ארוכים יותר ויותר, מקיאה מידי פעם ולוקחת משלשלים. והופ בלי ששמת לב זה כבר מזמן הפך לדרך חיים.

את מגיעה לקצה אך כל פעם את מגלה שההר נמשך ושיש לך עוד המון כדי להגיע לפיסגה. בדרך הארוכה והמפותלת הזאת את מאבדת הכל. החל ממשקל ועד לשפיות.

התאומות המרשעות הן כחיידקים שלא ניתנים לחיטוי והינך כלואה בצינוק כשהמפתח זרוק היכן שהוא בים ואלפי משברים העיפו אותו לשם ולשם.

ולא, אל תטעי, אל תאמיני לפנים המשורטטות, והעיניים הגדולות, שתיהן ריקות בדיוק כמו עינייך, אל תאמיני למילים ולהבטחות.

הן שאבו ממך את חייך וימשיכו עד הטיפה האחרונה. וכשתגיעי לקצה הן לא יתפסו אותך. להפך, הן ידרכו לך על האצבע האחרונה שבעזרתה את נאחזת.