מה שבראש שלי

אני לא מבינה ויוצא לי לשמוע את זה הרבה בתוכי.

אני לא מבינה את העצבות שנמצאת שם כמעט באופו תמידי, כמו תחושת המחנק והכבדות ביום חמסין ולעיתים רק כערפל דק כתחילת קטרט, כמעט בלתי מורגש.

אני לא מבינה למה ישנם רגעים בהם כל כך קשה לי לשמוח, להיות קלילה חיונית וחיובית.

אני לא מבינה למה ישנם רגעים שכלום נראה הכול ולהפך.

אני לא מבינה למה אני מעדיפה להתעסק בדברים קטנים ונטולי חשיבות מאשר בדברים שאני באמת צריכה לעשות, או שיעזרו לי.

לצערי אני מבינה כמעט הכול ואני לא רוצה כי למרות התשובות אני אותה אחת.

אני שומעת הרבה את הלא מבינה כי אני תמיד מנתחת דברים ומחפשת את התשובה הטובה ביותר, לפעמים חושבת הרבה, לפעמים מחדש, לפעמים מעצלות כי אין לי כוח לחשוב.

העצבות נמצאת שם כשקשה לי, ואולי אני נכנסת לדיכאון קל מידי פעם בפעם, אולי זו דרך ההתמודדות שלי, למרות שקל לי יותר לקרוא לה בריחה, למרות שגם זה סוג של התמודדות.

הרגעים הקליליים והשמחים נעשים קשים יותר ויותר כי אני מאבדת כוחות, כבר הבנתי שאין לי מקום מלבד עצמי למלא מצברים, באמת שזה כוח פלאי, כמו יש מאין. בזמן האחרון אני לא מוצאת אותו.

אני מאבדת פרופורציה לעיתים, זה קורה, זה אנושי. אבל למה אצלי זה מנופח יותר ובעל השפעה כל כך מוחלטת?

קל להתעסק סדברים שלא מצריכים מחשבה, קשה להתמודד, זה מצריך אנרגיה.

אני שמחה, אני לא שמחה אבל אני חייבת להחליט שכן. אני רוצה חיוכים, מילים טובות, שקט, שלווה, ומרגוע.