מה שבראש שלי

בכניסה לביתי, הוא לא נראה עקום, מאיים, אפל או שרוי בכאוס תמידי. אתם נכסים לבית ממעמד הביניים ויותר , כך לפחות הוא נראה. בית מתפקד בו תמיד המקרר מלא ונראה כי חיים בו. על הספות בסלון פרושות כמעט תמיד שתי כרבוליות מבולגנות, על השטיח זרוקות כמה כריות נוי.

כך בוודאי יבחינו השוטרים כשיכנסו.

המשפחה לא כל כך מתפקדת, אבל הסביבה נראית שלווה ופסטורלית למדי. בית חמים, ביתי כמו שאומרים, זו התחושה המתקבלת בכניסה, לדעתי.

כמובן שתמיד מתנהגים אחרת כשמגיעים אורחים ובכל זאת, אפשר להרגיש אם זו הצגה. מרגישים נעים.

אני מבולבלת כתמיד ואולי אף יותר, לקחתי עמדה, עשיתי תעד ומשום מה אני בכלל לא בטוחה שזהו המעשה הנבון והנכון לעשות. אני רואה את אימי ואחי הקטן בוכים, בעיוד הקטן צועק לעברי תתקשרי לבטל , תתקשרי לבטל. הוא כל כך מפחד שזה הסוף. המציאות שלו כל כך שברירית. ואני הרסתי אותה, אני הרסתי אותה?

אני רואה את כולם מתפרקים בשקט, מולי. הם מתפרקים כבר הרבה זמן, אבל עכשיו חשפתי עצב כואב, פועם בחוזקה, חלש וכל כל פגיע. אז הכול ברור יותר וזה כואב, ואני מריכה לפרוק ולכתוב את זה. לא קרה מאורע גדול, משמעוצתי וחשוב כלשהו.

קרה רק, שאחי הגדול זרק עלי גוש פלסטלינה בגודל 4 זרתות מקובצות.

וזה כאב. זה פגע בחיבור בין הצוואר ללסת, בצד ימין. זה פגם בזווית המצח בצק שמאל.זה לא היה נורא, די שגרתי . ואני הזמנתי ניידת משטרה.

אני חושבת, לפחות בנודע לאותה החלטה רגעית שזה לא יחולל להמף משמעותי, אולי יביא לו את ההתעוררות שהוא כל כך צריך. זה לא באמת יביא לו את ההתעוררות, זו החלטה שלו אם להתחיל לקחת אחריות על חייו או לא. אני התערבתי, במקום בו לא הייתי צריכה להתערב. אני לקחתי את החוק לידיים שלי וזה אסור.

מעניין ה תהיה התגובה שלי בראות אנשי המדים. מעניין מה יתרחש. אני לא רוצה לשמוע את הכאוס קורה, אמא עצבנית והטלפונים מצלצלים. מצלצלים באינטרקום למטה.

הם הגיעו.

אני נרגשת מפחת ומוכנה לא לסלף שום דבר, להציג את התמונה כמות שהיא. אני מפחדת מהשלכותי, כמו כל אדם. כמו אני עצמי.

הלכתי להתמודד.

-

20:31

 הם היו פה, הם דיברו איתנו. לא היה שום תיק ושום כלום. המומחה לנושאים האלו דיבר איתנו, אמר שגם הוא היה שובב. היתה שיחה. היה נעים. אני מרגישה ילדותית וקטנה, אתם עושים ריבים של ילדים עם חשיבה של מבוגרים.

אח שלי עדיין ילד, ספק אם ישתנה בזמן הקרוב. עלי מוטלת האחריות להבין להיות קשבת להבליג ולעבור הלאה. אני הכול עכשיו, זו חשיבה מוטעית ולא רק אלא גם מעמיסה מאוד. ובכל זאת זה מה שאני חושבת כרגע. אני צריכה להתחיל לבנות עמו מערכת יחסים, שיתופיות. יאללה צאי לדרך.