מה שבראש שלי

כתבתי לפני איזו שעה פוסט, מוצף במה שעובר עלי, די מסכם. ועידכנתי.

עכשיו משום מה הוא נעלם.

ישרא מעצבנים.

התאמת שעוד לא קרא לי דבר כזה ועכשיו אין לי חשק לכתוב, משום מה הייתי בטוחה עד עכשיו שמה שאני כותבת ושומרת, נשמר. לא נעלם.

אני צריכה בכל פעם מחדש להזכיר לי שאין דבר כזה וודאות. איך אוכל לבטוח במישהו אי פעם ככה.

אני מדוכדכת.

מקודם כתבתי על אחיי הנהדרים, שמתמודדים עם החיים דרך משחק שכולל הפיכת חיי למעניינים. זה די מתסכל אותי, אני לרוב משתדלת לא להגיב, זה לא קל, אך פעם ב אני מתפרצת. הירהרתי אם זה שווה את זה בכלל. ברור שלא אבל אם הם לא מקשיבים איזו עוד דרך קיימת?

זה די מבאס. 

הרבה יותר פשוט כשיש תשובה ודרך לכל דבר- אלו קיימים אבל כמובן שלא יפלו לנו מן השמיים. ייאי חיים.

הציניות גם לא עוזרת.

בנוסף הה"א שלי. הם גם סוג של בריחה.

אני מאוד מבלבלת. אני מודעת שזה לא משחק, לא ממש כיף. אני נהנית מהשליטה המדומה, מהבטן הריקה, סולדת מהתשישות, ואוהבת במקביל.

אני מבולבלת. צריכה אוזן קשבת. שלא קיימת.

אני גם נהנית מפציעה עצמית. זה לא באמת טוב. אבל להרגיש את הכאב ולראות את הפצע, והוא לא רק פנימי. זה נחמד, וזה לא נחמד בכלל. אבל בשבילי נחמד.

אני לא החלטית.

לא יעזור לי להמציא מציאויות חלופיות, "משחקים"  כי אני לא מחויבת מספיק, אני לא אניח לעצמי לשקוע במים העכורים, הקפואים ,מצמררים ובמקביל חמים, משכרים , מנחמים.

כי אני חייבת להמשיך, חייבת לעצמי. חייבת להתמודד, ולא שבריחה הא לא התמודדות, היא בהחלט סוג של , אבל אני לא תמיד מזדהה איתה, אם כן היה קל יותר לטבוע.

אני לא יכולה לאפשר לעצמי להתנתק, כי אז אולי אאבד את עצמי. אכנס למקום מטושטש ולא ברור. אני לא בטוחה שזה טוב.

למרות שאני אוהבת להתנתק.

העמסתי על עצמי אוכל, הבטן נפוחה וכואבת, זה די מגעיל אותי.

אשתדל רק מים עד מחר. וכמה שיותר ירקות. מקווה שאצליח. אני לא צריכה אוכל. אני לא צריכה אוכל. ולא אכפת לי אם אני אשנן מנטרות הרסניות.

אני צריכה להתנער. אני צריכה להתנער כל כך. לחלץ את עצמי מהמצב הזה, מאיפה אני אשאב את הכוחות? מסביב אין כלום.

זה חייב לבוא ממני, אין פתרון אחר. כבר מצאתי את הכוח בעבר, קדימה, אני יכולה.

ואולי לא, איך אוכל לעשות את זה? כל כך קל להישאר במצב הזה, ובמקביל הוא מבלבל. אני כואבת.