מה שבראש שלי

אני לא יודעת מה לעשות, אני מתחרפנת. הם כיבו לי את המחשב. היה לי פוסט מלא ברגשות, עם כל הרעל שהיא הטיחה בי. הם כיבו לי את המחשב , זה בסה"כ מחשב אבל זה המקום היחידי שבו אני יכולה להתפרק. אני כל כך פגועה. אני מודעת שאני נמצאת בסערת רגשות, אבל אחרי שאמא שלי אומרת לי שאני לא רצויה בבית, מחכה את היבבות שלי, צורחת עלי שאני הטעות שלה, שאני לא רצויה פה, שאני רעה, מכשפה.

כל כך רע לי.

והאח החכם שלי בן ה- 15 מחכה אותה, צועק ברקע.

היא לא מבינה שהיא שוברת אותי. היא לא מבינה שהיא מרסקת אותי.

אני סתם כותבת את זה , כך אני מרגישה עכשיו.

 היא רוצה לשלוח אותי אל סבתא- אל הגלות, המקום הרחוק ממקום הפריקה שלי. לא תהיה לי גישה לסביבה תומכת, מה אעשה?

"סוציומתית אנוכית, יש לה מה להגיד על כל מה שקורה מולה, מסכנה".

זה כלום לעומת כל ההטחות  האחרות, כרגע לא באמת אכפת לי אם יצאה שגיאת כתיב. אין לי פרטיות. כמו אתמול כשכתבתי, פרקתי והיא נעמדה מאחורי וקראה הכול, רציתי למות, השתוללתי לקחתי את המסך, היא לא הפסיקה, קראה את זה בצורה כל כך מזלזלת.

היא רוצה שאבוא ואפתח מולה , איך אני יכולה כאשר היא מתפוצצת, ועושה את זה ללא שום רסן, היא יורקת עלי הכול. זה מתחיל בחיקויים של ההתנהגות שלי, ועוד שלל הטחות. אני לא מושלמת, אני לא מושלמת ואני יודעת את זה.

אני לא יודעת איך להתנהג בבית, הוא מתפרק ואין בו שום חוקים וזה גורם לי להוציא קוצים.

אני דוקרת, אבל הם משספים אותי בעודי חיה. היא עומדת בפתח החדר וממשיכה לצעוק עלי כל מיני הטחות, בצרחות. אם לא היה לי את הנגן, אני לא יודעת מה הייתי עושה. היא מדברת עם סבתא שלי בצרחות, מול העיניים שלי, דווקא כדי שאני אשמע את כל החרא.

אני לא יכולה להתמודד על כל זה.

אין לי פרטיות. אני לא רוצה לחיות, לא ככה.

אני יודעת שאני חוזרת על עצמי כעת, אני מעט היסטרית, הפוסט הקודם, האבוד שלי היה הרבה יותר מיושב.

כאוס. כאוס קטן שלי. אני לא רוצה ברגע זה לחזור למכינה, להתחפש לפורים, להיות חברתית, לקחת חלק במשהו. אני צריכה לשתף, אני צריכה תמיכה.

אני יודעת שאין לי את זה, זה לא מונע ממני להמשיך לחפש את זה.

 אני משתמשת בהרבה מילים דרמטיות ובאופן מסוים אני לא רוצה להוציא אותן, אני לא רוצה להתאשפז או להישלח רחוק מכאן. אני צריכה מקום.

אני רוצה להעלם.

אני מטושטשת ומרוקנת בו זמנית, אבל זו לא התחושה אחרי שפורקים. יש לי גושים ענקיים אבל קטנים, מרוכזים באופן דחוס ומעורפל לחלקים בתחושות של אכזבה, תסכול, עצבים, אשמה, חוסר אונים, דיכאון.

אני צריכה לכתוב מנקודה מפוכחת יותר, אני באמת חושבת שזו הפעם הראשונה בפוסט שכתבתי את המילה כמו שצריך. 

אני צחוק מריר כרגע. אני רוצה להיות אופטימיות, כאמונה.

אני רוצה השפעה חיובית, גדלות נפש לא להיכנס למקומות ,הקטעים שמייסרים אותי. אם רע לי בבית, הדרך היחידה שיהיה לי טוב זה אם אשתוק. כי אם אפתח ולו במעט את הפה. אני אקבל מכות, לאו דווקא פיזיות כמו שמילוליות. היא לא באמת מכה אותי, אולי רק ברגעים של חוסר שליטה. גם אז זה יותר דחיפות פראיות.

מכאיב לי לראות אותה מתפרקת, מכאיב לי שהיא מתפרקת עלי.

" את לא רוצה להיות פה, מקובל עלי, אני אדאג לך למקום הכי טוב עם התנאים הכי טובים, רק תתרחקי ממני".

" את תתייחסי למילה שאת הטעות שלי -  ותתעלמי מכל מה שקורה מסביב. איך את יכולה ליחס למילה הזאת כל כך הרבה חשיבות?"

" את כל יום חמישי תחזרי ותשפטי את כולם, אני יעשה את הכול כדי שיהיה פה הכול, עם או בלי אבא שלך, את בגיל שבו את יכולה ללכת ולעשות כל מה שאת רוצה. אל תגידי שאני לא תומכת בך, את לא מחפשת לעזור לי את מחפשת כל החיים לרראות כמה שאת מסכנה, ולי נמאס לראות את זה כי את לא".

 אולי אני באמת מרחמת על עצמי יותר מידי, כל סירוס האופי שאני מרגישה, שהיא מנסה לגרום לי לראות את העולם בצורה שלה- אני צריכה לדעת את כל מה שקורה פה בבית,לטוב ולרע, להיות מודעת לכל התהליכים שקורים בינה לבין אבא שלי - כי אני בת 18 ומבחינתה זה הגיל, ואם אני לא עושה את כל זה אני  תוקעת את הראש בתחת".

אני לא חזקה מספיק בשביל להכיל הכול. אם אני יעשה את זה אני אתפרק.

" אני לא במכינה, אני לא החברות שאין לך אני אמא שלך, ואם אני מטומטמת ואטומה ולא שמה גבולות לכלום, לכי , את לא צריכה להיות פה, אני לא רוצה אותך פה".

סכין קטנה.

בכל פעם אחרי שהיא נרגעת היא לא מבינה למה נפגעתי כל כך, אחרי הכול.. במילים שלה " אני הטעות שלה, אני רעה, אני אחראית לכל מה שקורה פה בבית, בגללי האי סדר." אני מניחה שגם האווירה העכורה וחוסר הכבוד, האנוכיות, חוסר ההדדיות.

זה לא מקום חם ומקבל. לא בשבילי.

 יש בי את הרצון לעקוץ אותה, אני יודעת שזה לא יתן לי דבר אבל אני פגועה. לא שזה תירוץ למשהו- זה תירוץ לכלום.

בכיתי כל כך הרבה.

" אני לא רוצה לשמוע אותה, היא לא חייבת להיות כאן" .

 היא מתפרקת בטלפון, כמו שלא התפרקה עלי לפני כמה דקות. כואב לי לשמוע אותה מתפרקת. גוש מעורפל , פועם, מוצק , דחוס, כמו משקולת יושב לי על חלל עצום מהגרון עד ללב.

איזה פוסט מתבכיין, אני רוצה להגיד לעצמי שאני פתטית, אני מתבכיינת על כלום. בנקודה מסוימת אני יודעת שזה לא נכון.

אני לא יודעת מה לעשות.

אני לא מרגישה שיש לי מקום בעולם, לא אחד מכיל, ונעזוב את המכיל לבנתיים- אותו בטוח אין לי, אבל מקום, רגוע  מוכר שבו אוכל לשהות. שם ארגיש ריקנות. שם אוכל להוציא בדרך כלשהי את הריקנות שלי.

היא התקשרה לכל העולם ואישתו לבכות על כמה שרע לה איתי.

" לא כיף , מגעיל מעצבן, עכשיו זה בקרב, בואי אליי" -  דודה שלי.

" בואי אליי לירושליים , תחליפי אויירה, מה תהיי סגורה כל השבת בחדר במיטה ועל הטלוויזיה, בואי אלי. - היא כל כך שאנטי , איזה כיף לשמוע בן אדם שקול. =) . מצד אחד אמרתי לחרמון שאפגש איתו, לא נפגשנו כבר שבועיים ומשום מה הוא קבע כפולות מהיום וממחר בצהריים. אני לא שופטת אותו. הוא באמת רוצה לראות אותי, אבל אני רוצה להיקבר אי שם. הייתי רוצה לראות את.. לא בטוח אבל אולי את סטלה, אני חושבת שזה כינוי מתאים לו.. השנינות, החריפות. אולי זה יתאים לי עכשיו,  אע"פי שהקשר עם חרמון התחיל במקריות- סתם פגישה באוטובוס, ואז שני תמימים שכמותנו, אחרי שיחה באוטובוס החלפנו מספרים והחלפנו סיפורי חיים במשך חודשיים, ואז נפגשנו. הוא ממש גבוהה 1.90 בעוד שאני 1.60 בערך. מראות חיצוניים. מה זה חשוב?

האמת שהרגשתי מעט מאוימת מהגובה, למרות שידעתי שאין על מה , הוא מאוד מעריך אותי, ורוב הפעמים נראה כאילו הוא מרגיש קטן לידי.

איזה מצב מצחיק.

בכל מקרה, כרגע לא נראה לי שזה ילך לכיוון של מערכת זוגית, הוא לא יקבל את זה, ויתנתק הקשר. אני לא רוצה שזה יקרה. אני אנוכית ורוצה אותו בתור ידיד שלי. אני צריכה לעשות חושבים. למרות שאני כבר יודעת מה התשובה, אני לא רוצה לאבד אותו אלא בעצם העובדה שאני החלטתי , אני משאירה אותו תלוי, זה לא לעניין.

למרות שמבחינתו אין שום דבר רע באופק, אם אפשר להגדיר את זה כרע. מצד נוסף, אפשר להגיד שאני גם ככה לא סגורה על עצמי, למרות שלדעתי כן.

אני מחפשת תירוץ, שאני לא צריכה.

קשה לעשות דברים כאלו, באמת התחברתי אליו, פשוט לא באופן בו ציפינו.

אני צריכה לדבר איתו, אוף. אני נוראית.