מה שבראש שלי

אני לא חושבת שזכרתי להביא את היומן שלי הביתה. אני מגיעה לפה ומתמוטטת . אין פה שום חוקים, כל אחד יכול לעשות מה שמתחשק לו ולדבר איך שבא לו. אני מגיעה ונהיה לי איכס. אני רוצה לברוח מפה אבל באותו נקודה אני רוצה שיכבסו לי את הכביסה אחלרי שבועיים שאני לא בבית. דוגמא למה שקורא פה: אני נמצא בבית 4 שעות, למה להפעיל את המדיח כלים? , נדבקתי בכינים, אני צריך להחליף מצאים? , הכנתי לעצמי אוכל, אני צריך לנקות אחרי? , בשביל מה לסדר את הדברים שלי? , הסלון שייך לי, אני צופה פה מתי שאני רוצה ואיך שאני רוצה, רוצה לצפות לכי לחדר שלך- אח שלי לאמא שלי.. (כמובן שהוא לא מדבר ככה, הוא צורח את זה בקללות).

כל כך רע לי פה, ואכלתי הערב ואני מרגישה שמנה ורוצה להקיא. כל כך רע לי פה אבל אני נשארת.. נשארת כי אני רוצה מקום שהוא שלי, שבהגדרה שלו הוא רק שלי. תכלס אין דבר כזה שלי, הכול פה ארעי. אבל אני צריכה מקום כזה, בו אני יכולה לסגור את הדלת ולהיקבר במחשב או בטלוויזיה. להיטשטש אל עולם משלי. אם אלך אל סבתא , שני או אורנה- איפה יהיה החופש שלי אז? 

לא יהיה לי מקום משלי. לא יהיה לי חלל . 

בדיוק דיברנו על הפרטיות שלי- ואמא נכנסת לחדר ומתחילה להרצות לי - כן כן במקביל שאני כותבת , על שאני מתפרצת על כולם, "למה את באה בכול פעם ועושה הרים וגבעות" - "אני מהרגע שנכנסתי הביתה סותמת את הפה שלי ושומעת אותך צורחת" - " מצד אחד נורא חשוב לך מצד שני את בועטת ולא מבינה בעצמך מה קורה לך "- "את תמיד צריכה לבקר ולהגיד לכולנו מה לעשות, את לא יכולה להגיע ולראות מה קורה פה?" - "מתעלמת? תתעלמי , תתעלמי מעצמך גם כן". -  ההרצאה.

אני רוצה לצרוח ולהכות. נכון, אני עם אפס סבלנות מהרגע שאני נכנסת הביתה, אני מחפשת מקום להתפרק אבל אין. אני רואה פה כל כך הרבה דברים שמכאיבים לי. אני רואה את אמא שלי מתמודדת עם שלושה ילדים ועבודה (תכלס שניים כי אני בצפון) , חוזרת מהעבודה וטובעת בכאוס שפה, שלדעתה הוא הסדר שלה וייקח זמן עד שיסתדרו הדברים.

אני רוצה לצרוח ולהשתולל אבל במה זה יועיל לי?בכלום. אני רוצה לשלוח את אחי בן ה15 לפנימיה, שיבין שלהיות סוציומת לא תורם לו בכלום, אין דבר כזה הסדר שלו, הוא חי במסגרות ולמסגרות הללו יש חוקים. הוא באמת צריך כאפה רגשית, מטאפורית, משמעותית שתנער אותו. כואב לי לראות אותו משתרך מכלום אחד כלום אחר. כואב לי.

אחי הקטן- 11. הולך בדרך הישרה להיות אותה "דמות חיקוי" איזה יופי.

ואני, יצור ביקורתי שכמותי, איזו זכות יש לי לשפוט את כולם, מי אמר שהדעה שלי היא הנכונה, היא הטובה. אני מיואשת מכל מה שקורה פה. קשה לי. מצד אחד אין לי שום זכות לשפוט מה שקורה פה, מצד שני אין שום דמות סמכותית, אני מרגישה מחויבות מסוימת לקחת את האחריות, להראות להם את הטעויות. 

הם לא תופסים אותי כדמות חינוכית, הם לא צריכים לתפוס אותי כדמות חינוכית. אין לי שום סמכות בעיניהם. הכול זלזול. יצא לי לחזור ולקרוא את השורה הרשונה, כואב לקרוא אותה. כואב עוד יותר כשהיא מתפרצת, היא עוה את זה בלי שום רסן, מוציאה הכול, כאילו אני ספוג. בהתפרצויות האלה אני שומעת כמה אני מזכירה את אבא שלי,, כמה קשה לה להסתכל עליי, שאני לא שייכת לבית הזה, הרי אני לא גרה פה. שבכול פעם שאני מגיעה פתאום הבית נהפך לשדה קרב, שהכול בגללי. שאני משתפ"ית של אבא שלי.

זה כואב.

גם ככה במכינה אין לי באמת מקום בקבוצה- לדברי זיגי (ידיד) , הוא לא אמר את זה בקטע רע.. הוא גם אמר שמבחינה לימודית אני נמצאת ממש גבוהה. אבל שבקבוצה אין לי חלק דומיננטי, אני לא משפיעה. מצד אחד הוא אמר שאני לא דופקת חשבון על אף אחד ונראה שאני עושה מה שטוב לי. מצב שני אין לי מקום בקבוצה, לא דומיננטי, לא בקטע רע. 

כל כך חשוב לי מה אנשים חושבים עליי, אני יודעת שזה מיותר. אחרי הכול ברגע שאהיה שלמה עם עצמי ואוהב את עצמי זה יראה כלפי חוץ והכול יסתדר. כשאני כותבת את השורה הזו אני חושבת לעצמי בראש בלהבלהבלהבלה.. נפלא.

אחי הקטן בדיוק התפרץ שקשה לו ואין לו יותר כוח- לסדר את התיק והבגדים לביה"ס . אני יודעת שלכול שלב בחיים יש את הקשיים שלו, הבגרויות באותה תקופה נראו לי כמו גיהנום ועכשיו אני די מגחכת על זה.התפרצתי עליו- אמרתי לו שברגע שהוא יצא לעבוד או ינהל משק בית תהיה לו הזכות להגיד שקשה לו ואין לו כוח.

זו יהירות מבחילה מצידי, בנוסף, אני כל הזמן כותבת יודעת. לדעתי יש פער עצום בין יודעת ומודעת  -להפנמה של זה, ההכרה, ההבנה שאצלי לא נמצאת.

הכול כל כך כואב. אין לי כוח להמשיך להילחם, ובעודי כותבת זאת אני אומרת לעצמי -  שטויות, הרי אין מצב שאני ארים ידיים. לקחתי על עצמי כמשימה את המכינה, במקביל- צירוף מקרים כיפי גרם לכך שהבית יתפרק במקביל, לא דהוא לא היה רעוע כל השנים קודם לכן.

ועדיין מפתיע בצורה , משפיעה.

אין יל אפשרות לוותר, במשך כל החיים וויתרתי לעצמי, עשיתי רק שדברים שנוח לי- ומה פסול בזה, לא? אבל החיים שלי הם לא רק שלי, אני חיה בתוך מערכת של נעלמים שמשפיעים האחד על השני, אני רק בורג במערכת ובמקביל אני ה-בורג.

 זה הרבה לעכל והרבה לחשוב עליו.

אני לא נהנית מזה. בחמש דקות האחרונות אני כותבת כאשר במקביל אימי ואחי נמצאים בחדר מנהלים שיחה בקולי קולות, ביקורת עלי וכו'. "עמיתא יזה כיף שאת מגיעה אחת לשבועיים" -  כיף לשמוע את זה . זה מפורר אותי, לכן בכול פעם שאני חוזרת למכינה מהבית , אני מרגישה כאילו רוקנו אותי, זה כל כך קשה. הרגע שאלתי אותם מה עם הפרטיות שלי - אמא ענתה, אין לך פרטיות, כשנצא תהיה לך.

לא קל לי, אני חוזרת ואומרת את זה כמו מנטרה, זה לא יעזור להגיד. מצד אחד אני פורקת , ומצד שני תו לא. אני צריכה להתנער ולהבין איך אני משיכה מפה, אני חושבת שהבנתי כבר שלחזור הביתה לא צריכה להיות לי אופציה חיובית. אולי אני אבקש מאבא שיביא לי יותר כסף. ובסופ"ש הבא אני אשאר במכינה, לא נראה לי אופטימלי בכלל.

אני צריכה סביבה תומכת- שכרגע לא נמצאת, אם כך בוא נתפשר על .. סביבה מוכרת ורגועה. אני חושבת שזה הגיוני. במסגרת הזו יש את הית של סבתא שלי אבל בחיי שאפשר להתחרפן שם מחוסר מעש, תכלס בבית חוסר המעש הורג אותי. הדבר היחידי שמרגיע אותי , תופס את המחשבה - קריאת בלוגים, צפייה בתוכניות אהובות, מוקלטות כמובן. וממ mindless self indulgence  בהחלט מטשטשים את קו המחשבה שלי.

זהו, פרקתי. כעת ההוויה שלי מרגישה יותר כמו קליפה מאשר תמיד. זו תחושה מוכרת, מותשת, אני רוצה להקיא, לחתוך , לצום , להשתכר עד איבוד חושים - בקטע הרע.

אני אוהבת הרגלים רעים ונמנעת מהם - קל להתדרדר אליהם, לצערי אני קצת מודעת מכדי לא ליפול, זה מתסכל.

כיף לעשות את הדברים הללו ולהבין - לפחות מבחינת התפיסה האישית שלי - שאני משחחרת, מוציאה כאב, רואה את הכאב, מרגישה אותו, רואים אותו. ולא רק מרגישה אותו כגוש עצום בגרון.

הרגלים רעים, מה אתם חושבים עליהם?

שבת שלום