אני שונאת את הימים האלה. אלה שאין מה לעשות וכל היום אני יושבת בחדר, הולכת מהחדר למטבח ומחפשת מה לעשות. ובסוף שבחוץ מתחיל לרדת החושך הדמעות פשוט עולות בלי סיבה. וזה לא בגלל שהבריזו לי, וזה לא בגלל הקנאה בהם, וזה לא בגלל שאני מרגישה שאיתו איבדתי גם אותה. זה בגלל הכל ביחד.
כבר התלבשתי והתארגנתי וכל השיחה רק חיכיתי שיבקשו ממני לבוא. ולמרות שזה לא קרה נשארתי לבושה וחיכיתי לערב שאוכל לצאת. התקשרתי כל שעה בערך ועד שהיא עונה היא אומרת שהיא כבר קבעה עם חברה אחרת. לא היה לי מה להגיד, לא פעם ראשונה. אבל אין לי טעם להתעצבן אז אני פשוט בוכה.
נמאס כבר איכס.

ודאמ למה החלום ההזוי הזה לא יוצא לי מהראש?!