שימו- שיר
כשלינדה חצתה את הכביש באותו בוקר היא חשבה על הדירה המבולגנת שהיא השאירה אחרי ארועי ערב אתמול כשהיא זרקה את החבר המגוחך שלה מייקל. היא הייתה צריכה לזרוק אותו כבר ממזמן, כל פעם שהוא היה בא הוא היה משאיר בדלי סיגריות בכל הסלון, מעיר הערות על הדרך שבה התלבשה ותמיד התווכח איתה על איזה אוכל כדי להזמין היום בערב, כי כמובן לאף אחד מהם אין זמן לבשל אוכל, ובטח שהוא לא ייקח אותה לצאת. אבל הסקס היה פלוס נחמד, למרות זאת הוא בכלל לא התאים לה, הוא היה אדם שאפתן שהחשיב את עצמו יותר מידי.
עכשיו כשלינדה נזכרה באופיו היא התחילה להתרגז. כדי להסיח את דעתה ממנו חשבה על הסידורים שעליה לעשות היום. היא צריכה לקחת את הבגדים מהניקוי היבש בשמונה, ובשמונה ועשרים לעבור בסטארבאקס ולקחת אחד לאטה דל חלב עם קצף וקינמון ואחד קפוצ'ינו גדול בלי קצף ובלי סוכר, שמוכן כל יום בהזמנה מוכנה מראש. היא צריכה ללכת למשרד עורכי הדין שבו עבדה ולתת לבוס שלה את הקפוצ'ינו ולשותפה שלו את הלאטה. ללכת לחדר התיוק ולקחת את התיק של בארנס ושות' כדי לתת אותו בבית המשפט בשעה תשע ורבע. חשוב מאוד לא לאחר, רשמה לעצמה בראש, אם היא לא תעשה את זה כל התיק שהיה להם ייפול.
זה היה תיק חשוב גם בשביל המשרד וגם בשבילה כי היא גילתה כמה פירצות שיעזרו בבית המשפט, בנוסף היא ממש מקווה שזה יוביל לקידום ובונוס בעבודה שלה, ושאולי הבוס שלה יפסיק לשלוח אותה לשליחויות זוטרות כל כך.
לא סתם היא למדה בבית ספר למשפטים, היא גם סיימה בהצטיינות.
ברמזור הבא היא נאלצה לעמוד יותר מחמש דקות, כי משום מה הרמזור לא התחלף לירוק והמכוניות המשיכו לחלוף על פניה. לינדה כבר התחילה להתרגז, הניקוי היבש היה במרחק חצי בלוק מאיפה שהיא עמדה והיא צריכה להיות שם עוד עשר דקות אם ברצונה לעקוב אחרי לוח הזמנים המדוקדק שלה. למה הרמזור לא מתחלף כבר חשבה לעצמה לינדה.
רק מעבר החציה הזה הוביל אותה לאן שרצתה, לכן לא היה באפשרותה לחצות במעבר אחר. כשלינדה שמה לב לשעה והבינה שאם היא לא תחצה בשתי הדקות הקרובות, לוח הזמנים שלה ישתבש והיא קרוב להניח תאבד את משרתה.
בשלב הזה כבר לא חצו הרבה מכוניות את המעבר, והכביש התרוקן. לינדה החליטה בהחלטה מהוססת אך חדורת רצון לעמוד בלוח הזמנים שהציבה לעצמה לחצות את הכביש שהתעקל בריצה מהירה. כמה זמן ייקח לה לחצות את המעבר הרחב הזה? חשבה. לא יותר מחצי דקה זה בטוח, ואם היא תישאר על המעבר הזה עם הרמזור שלא יתחלף בחיים היא בטוח תעמוד יותר מחצי דקה.
לינדה אחזה בתיקה ופתחה בריצה מהירה, מהירה עד כמה שעקביה איפשרו לה, אל עבר המדרכה שבצד השני של המעבר.
בעודה בחצי המעבר שמעה צפירה כבדה וצורמנית, וממש ממש קרובה, היא הספיקה להביט לימינה ובחטף ראתה את המשאית הגדולה ששעטה אל עבר גופה הקטן של לינדה ובצרחה אחת נמחקה לינדה מפני האדמה. והדבר היחידי שעליו הצליחה לחשוב לינדה בשניות הספורות לפני מותה היה "מוות לא היה בלוח הזמנים שלי היום"
הסוף.
חא חא, הרגתי אותה. ובמילותיו של אסי כהן "פחח איזה סיפור פ'גר"
אם הייתי סופרת, הייתי כנראה צריכה להיות במצב רוח ממש טוב כל הזמן כדי לא להרוג את הדמויות שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יוז'ק