לפעמים אני מרגישה כאילו הרצפה נשמטת מתחת לרגליי.

הכל מסתובב במהירות, והכל קרוב ורחוק באותה השנייה.

ואין מחשבה אחת שמצליחה לדבוק בראשי.

ואני נופלת.

אני לא מצליחה לאחוז בשום דבר על מנת למנוע את ההתרסקות.

ובאותם רגעים אני מתפללת להיעלם.

בלי נפילות ובלי חוסר תחושה.

לפעמים ברגעים כאלה אני מתאווה להיעלם.

אני שונאת אותך

אני שונאת אותך שאת לא נותת לי להישאר.

אני שונאת אותך על זה שאת לא מוותרת

ואני שונאת אותך על זה שאת לא קולטת את מה שאני מנסה לשדר.

לפעמים המחשבה על בית הספר, ועל היום שיבוא מחר, מייאשת אותי כל כך

גורמת לי להתפלל ליום שיבוא ובוא אני לא אצטרך ללכת לשום מקום מתוך חובה.

נולדתי לחופש, אפשר להגיד גם כחייה בודדה.

אני רוצה להיות לבד, בלי שום הכרח של החברה.

זה גורם לי לרצות לפעמים לוותר על החיים,

אנשים לא מבינים את גודל המשמעות של הבקשות הכמוסות שלי.

לפעמים, אני מבקשת שהמחר לעולם לא יבוא.