אם הייתם שואלים אותי מה אני רוצה להיות בצבא,

בתקופה של לפני שנה וחצי בערך,

הייתי אומרת לכם שאני אתחמק מהצבא.

לטעון שאני דתייה ? נראה..

להתחתן ?

להיות אמא ?

להיות בכזה תת משקל שהם לא יירצו אותי ?

הכל.

לא מצאתי שום סיבה הגיונית להתגייס לצבא.

זה הפחיד אותי, כל הסיפורים על הטירונות..

אני יודעת שזה תקופה ממש קצרה יחסית לכל תקופת השירות.

אבל את הילדה הצעירה שלא רצתה צבא, זה הלחיץ.

בנוסף לזה, גם לא ראיתי איך אני, ילדה רזה וחסרת מוטיבציה,

הולכת לתרום למדינה בדרך כלשהיא.

לכן הפתרון הפשוט היה להשתמט, או לעשות ש"ש.

עכשיו ?

אני יגיד שלא. שאני ייעשה צבא. ברור שאני ייעשה צבא.

כולם עושים.

אבל לא מהסיבות שקיוויתי.

אני לא עושה צבא כי אני חושבת שאני יכולה לתרום למדינה.

התרומה הכי גדולה שאני יכולה לתת למדינה, זה לתייק פיילים בקריה ולעשות קפה.

אני לא עושה צבא כי אני חושבת שזה חשוב

ושכולם צריכים לחשוב על המדינה שלהם,

שאנשים מתו על אדמותיה בשבילנו, במטרה להקים את המדינה הזאת,

כדי שליהודים תהייה מדינה.

לא.

אני יעשה צבא מהסיבה הפשוטה מאוד, שמי שלא עושה צבא, מתנקלים לו.

נוטרים לו. ואף שונאים אותו.

בחור לא ייצא עם בחורה רק כי היא לא עשתה צבא.

אנשים ייפלו אותך, כי בחרת "להפוך" למאמינה בגיל 18.

אני עושה צבא, כי אני אחרי הכל בנאדם, ואני רוצה שייתיחסו אליי בתור אדם שווה ערך.

אני לא רוצה שיינטרו לי, כי לא עשיתי צבא.

אני עושה צבא, מפחד שבלי התואר של "סיימתי צבא" החיים לא יהיו אותו דבר.

לא משנה לעולם אם אני אהיה חפ"שית, העיקר שהתגייסתי.

אני באמת חושבת שמספר המתגייסים צריך לעלות בהרבה על מספר המשתמטים,

וזה חבל שזה לא ככה. 

אבל אדם שלא עשה צבא, מכל הסיבות האפשריות, לא צריך להיות מותקף רק בגלל שהוא לא עשה צבא.