אני לא יודעת אם אני אוהבת את מה שאני יודעת.

אבל מה שאני יודעת זה שלמדתי להיות אדם לא אכפתי.

למדתי לא לשים זין על אנשים והרגשות שלהם.

ובעיקר למדתי לפעול למען הצרכים והרצונות שלי.

לפעול לטובתי ולהפוך לאדם אינדיבידואליסט ורכושני.

נסגרתי.

פיתחתי לעצמי מיו חומה שכזו,

היא מפרידה ביני לבין שאר האנשים.

זה אולי מגן טוב מאוד,

אבל שלא תחשבו לרגע שזה באמת קל לחיות ככה.

אז אנשים יכולים לקרוא לי אגואיסטית וסוציומטית.

יכול להיות שזה נכון, אבל לא לגמרי.

פשוט מאוד, זה מה שהחיים לימדו אותי.

אני מניחה שאפשר להאשים את ההורים בהכל בסופו של דבר לא ?

אחרי הכל, הם גידלו אותי לאדם שאני היום...

הראש שלי כואב וקר לי, ואין לי כח לעבור את זה שוב. ואם אני אומרת שזה לא ייקרה, זה לא ייקרה. זה לא ישפיע עליי