הראש שלי כואב. ואין לי כח לאמא ואין לי כח לכלום.

והסיפור שאני קוראת מלחיץ לי את הצורה יותר מידי.

ואני רק רוצה לשכוח את העולם ולהיעלם בפינה שלי.

בלי אף אחד. בלי הקול של אמא שמדבר אליי כל הזמן.

בלי שום דימיינדר שהבצפר מתחיל עוד יומיים.

בלי בקשות מאנשים. בלי בלבול. בלי שום דבר.

רק שקט.

זה מה שאני צריכה.

אני רוצה להיעלם.

להיעלם בפינה הקטנה שלי, השקטה והעזובה.

שם אני אוכל להירדם, ולישון.

ואולי לא לקום אפעם.

בפינה הקטנה שלי.