לא נגעתי בבלוג שלי כבר כמה זמן ו.. אני חושבת שהגיע הזמן!

אני בוכה, ואני מעוצבנת.. ואני עוברת סערת רגשות.

אני לא ביקשתי מחמאות, לא ניסיתי לסחות אותן ממך.. 

תאמת שלא ביקשתי שום דבר מיוחד, אולי קצת תשומת לב.

לא ביקשתי שתצעק עליי, למרות שאיך באמת אפשר לשמוע צעקה דרך האינטרנט?

אבל האמת הקשה שמוטחת לך בפרצוץ, זה אפעם לא נעים.

ועוד לבכות בגלל זה.

כל מה שסחבתי איתי בשבועיים האחרונים פשוט מתפוצץ, כמו סכר שנפרץ.

אתה אומר שאני יפה, שאני אפסיק לשוט את עצמי, שאני אתחיל להסתכל, ולפתוח עיניים.

אבל כל מה שאני רואה זה כיעןר, וחיים בזבל.

אני לא כפויית טובה !

i didnt ask for this !

כעסתי כל כך והייתי עצובה, אז פשוט הדמעות זרמו להן ואני בעטתי בפוף שלי, הדבר היחידי שיכול לשרוד את המכות שלי.

" u should really be angry at yourself, cause u made some girl, somewhere, cry."

"הדבר שיחידי ש-לי- יש לכעוס עליו, זה שאני לא שם כדי לעצור את הדמעות בנשיקה."

באמת שאני לא יודעת איך לענות לך על זה.. באמת שלא"

"תחייכי שיש מישהו, somewhere, שאכפת ל מהאושר שלך."

וכשאני באמת צריכה עזרה.. החברים שלי לא פה.

אבל אני גם לא בדיוק פונה אליהם.

רק בדרכים כלליות לעולם.

אני לא אחייך ואל תגיד לי סעעמק !

כי אתה גרמת לי לבכות.

the end of the ugly truth 

כי אני לא יודעת מה עוד לכתוב כדי שתבינו שכואב לי עכשיו, ושאני לא יכולה להסביר במילים בדוייקות למה, ומה אני רוצה.