Romance Bunrs

זה בלי קשר לפוסט המעניין שלי ממקודם 

החלטתי לפרסם איזה קטע קצר שכתבתי פעם, זה הקטע היחיד שיכולתי למצוא אחרי הפירמוט חוץ מההקדמה לאיזה ספר אימה שכתבתי חח..

מקווה שתאהבו :)

קטע קצר – פרידה במחנה

הסתכלתי על העיניים הנוצצות שלה, כמעט מבריקות, כנראה בגלל האור שנשבר עליהם.
היא ישבה מולי וצחקה, ואני לא יכולתי שלא לחייך בעודי כמעט וסופר את השניים בחיוך כובש הלב שלה.
אני לא יכול להצביע במדויק על הזמן שעבר, שניות, דקות ואולי אפילו שעות, אך ככל שהזמן עבר, כך גם דעך חיוכה המדהים, משאיר אחריו רק זיכרון עמום וחור עמוק בבטן. "הרכבת עוד מעט תגיע", היא לחשה בקול צרוד. הרגשתי איך המילים שלה מושכות אותי החוצה מהבועה שאני כלוא בה, אותה אחת שיצרתי סביב עצמי, איך פניי נופלות, עוקבות אחר מילותיה כנחש העוקב אחר מנגינתו של חלילן.
"אל תלכי" דרשתי, כל גופי מתחנן לקבל הסכמה, למלא את החור שנפער. לפתע הרגשתי את חום ידה הדקה על כף ידי, מרגיעה אך באותו הזמן לוחצת קלות את ידי אל הספסל, מחזירה אותי אל המציאות שלא רציתי לראות.
"אתה יודע שאני לא יכולה", האמת הכואבת, היא שידעתי, ידעתי שהיא לא יכולה, ידעתי שאם היא הולכת, היא לא תחזור.
דמעה זלגה על לחיה, כאילו מגששת אחר מטרה. "אל תבכי" ביקשתי, "הכל בסדר". אך בפנים הרגשתי, ידעתי, ידעתי שכלום לא בסדר, היא הולכת ואני נשאר, איך זה בסדר? שריקה נשמעה מרחוק ופסי הרכבת החלו לרעוד במעט, הדמעות שפסקו המשיכו לזלוג על פניה היפות, מרעילות את ליבי. הרגשתי איך דמעות פורצות דרך עיניי, הורסות את המחסום שבניתי במשך חודשים רבים.
לפתע אחד החיילים תפש את ידה ודחף אותה אל כיוון המסילה, בעודו צועק במבטא גרמני כבד, "כל הנשים והילדים חייבים לעלות לרכבת!". קמתי מהספסל בקפיצה חדה ובלי יותר מידי מחשבה הסתערתי על החייל המופתע, כולי מלא זעם. מבלי לשים לב מצאתי את עצמי מכוון את ידיי כלפי גרונו החשופה, הרגשתי איך הוא נחנק תחת ידיי הנחושות. כאב חד פילח את גבי, מאלץ אותי לשחרר את אחיזתי בגרונו ולתת לחייל להפיל אותי עם גבי על רצפת הרציף הקרה. שלושה חיילים הכו בי, בועטים בי נמרצות בעזרת רגליהם. הכאב היה בלתי נסבל, חונק אותי מכל כיוון ולא מפסיק. מזווית עיניי ראיתי אותה, מנסה להתנגד לחייל נוסף אשר משך אותה אל דלת הקרון הפתוחה, מכה אותה. באותו הרגע כבר לא הרגשתי את המכות, לא הרגשתי כבר את הכאב, לא יכולתי, הכל היטשטש, הכל חוץ ממנה ומהחייל הדוחף אותה אל תוך הקרון הומה האדם. היא נעלמה, הכל נעלם, משאיר מסך שחור של כלום. הרגשתי איך אני צונח פנימה, איך אני מאבד את האחיזה במציאות, התעלפתי.