אנחנו אומרים את המילה הזאת כל כך הרבה.
משתמשים בה שוב ושוב וכמו מילים הדומות לה היא נשחקת והופכת לסתם חלק זניח מהשפה שלנו.
יצא לי לחשוב
מתי בפעם האחרונה יצא לי ולאנשים שאני מכיר לומר באמת תודה מכל הלב?
לא תודה סתמית מתוך נימוס.
אלא תודה כללית,רחבה ומשמעותית ואיתה תודה על הדברים הקטנים?
מה זאת אומרת?
בשנים האחרונות,התחלתי לצאת מהבועה המוגנת,המגינה והבטוחה שלי,שחלק לא קטן של הישראלים חיים בה.
יצאתי מהבועה וגיליתי עולם לא קל,אכזר,שונה,חסר רחמים.
גיליתי עוני,רצח,התעללות.
איך זה,שדווקא אותם אנשים שפגשתי...אנשים שיכולים רק לחלום על דברים כמו שיש לי,מודים על הכל ומעריכים כל דבר שיש להם?
איך זה שדווקא אותם האנשים שבאמת אומרים תודה,אנשים צנועים שמסתפקים במועט ושמחים שיש להם את המועט הזה,שדורשים יותר רק לעיתים רחוקות
למה דווקא להם יש את המועט ודווקא אותם האנשים,שיש בידהם כל כך הרבה מכפי שהם חושבים ורוצים עוד ועוד ועוד-הם העשירים ובעלי הכוח?
היום התנדבנו במסגרת סיור בתל אביב של הUWC עם ילדי פליטים והעובדים הזרים(המחשבה הזאת התחזקה והתעצבה אצלי שנים רבות כשנחשפתי לעוני במשפחה שלי ברוסיה ובעוד מקומות אבל עכשיו באמת באה לידי ביטוי-השיא.)
נכון שישנם ילדים במצב גרוע הרבה יותר.
אבל במצב שלהם,שכל כך שונה משלי ומועט משלי,הם שמחים מכל דבר,מקבלים כל דבר בשמחה.
אני יושב בדירה עם מזגן במודיעין,אני הולך להתקלח במים נקיים,לאכול מגוון של אוכל,לישון במיטה חמה.
ועכשיו באמת ובלב שלם,מה עוד אני צריך בחיים?
אני לא מאשים את עצמי בזה שקיבלתי חיים כאלה מבורכים
אבל אני כן חושב שהגיע הזמן שבאמת,בלב שלם,על הדברים הקטנים,היכולת לנשום,לצחוק,לאכול,לטוס לשנתיים ללמוד בחו"ל,לרוץ חופשי ובלי פחד...
על כל אלה בלב שלם
אני אומר תודה.
ושיהיה לי הכוח להפוך כל תודה מתוך נימוס,לתודה מכל הלב,תודה שבאה ממקום של הכרה והערכה של כל הדברים שנראים פשוטים אך הם הדברים החשובים באמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
