אני כבר לא מרגישה שום דבר. רק הד קלוש של רגש. כשהפסיכיאטר שואל אותי " יש לך מחשבות אובדניות?" אני יכולה בכנות להגיד לו שלא, כי אני פשוט לא חושבת על שום דבר. אני מתקיימת, מרגע לרגע לשנייה. ההווה מתחלף בעתיד שהופך לעבר. אני חושבת שכבר שכחתי איך עצב מרגיש, ושמחה. כל הרגשות האלה הפכו להיות זרים לי. חודשים ושנים של מונוטוניות. אם אני לא עונה על ההגדרה של דיכאון אז על מה אני כן עונה? על ההגדרה של הרס עצמי? כי אין לי שום רצון לחיות. הוא נעלם ונלקח. אני לא חושבת שאני מוכשרת מדי או יפה במיוחד או טובה למשהו שהוא לא לפתוח רגליים ולהזדיין. כל הגברים שרצו שאני אגיד להם כשאני אהיה רווקה, או אלה שהתרגשו מהעובדה שהם יכולים לנסות לעשות משהו שהוא אסור כי יש לי חבר. עזר לכם לדעת שחזרתי לשוק? לי לא. אני שוב לבד, והבדידות הזאת מכרסת לי בבטן . אני כל הזמן כועסת, כבר אין לי כוח לנסות לשנת דברים. אולי אני צריכה לשבת פה ולדעת שהקיום שלי לא מהווה משמעות. אני חסרת משמעות. אני לא מהאנשים האלה שיעשו דברים גדולים ושינויים מרחיקי לכת. אני מאלה שהתפקיד שלהם בחיים הוא להיות מטופל על ידי אחרים . כי אני כלכך קטנה וחסרת יכולת. כי אני חולה.
מתסובב לי בכיס המרשם לתרופה. לקנות אותה? לקחת? היא שמה. כל מה שאני צריכה זה ללכת לקנות ולקחת כדור קטן אחד שאמור לשנות לי את כל המחשבות. ואז מי אני אהיה? שוב פעם החרדה מלקיחת תרופות. אף פעם לא הייתי עקבית במיוחד אם זה, ותראו לאיפה הגעתי. חשבתי שאני יכולה בלי. אבל מה אני אהיה בלי כדור וורוד שיעשה אותי מישהי אחרת?
“When I use a word,' Humpty Dumpty said in rather a scornful tone, ‘it means just what I choose it to mean — neither more nor less.'
'The question is,' said Alice, ‘whether you can make words mean so many different things.'
'The question is,' said Humpty Dumpty, ‘which is to be master — that's all.”
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קן הקוקיה