לפני שלוש שנים היינו במסיבה מטורפת בבית חרושת שכבר לא פועל בדרום תל אביב, רחבה עצומה אלכוהול חופשי ומוזיקה. לפני שלוש שנים אתה היית שם אהובי, היית איתי. לא היה לי אכפת איפה אני כי הייתי איתך. זה היה מספיק. כולם השתכרו למוות (מפתיע) ומצאו את עצמם מקיאים במקומות שונים. כשהלכתי החוצה לעשן נתקלתי בנ', החלפנו מבטים והתנצלויות ואמרנו שאנחנו מכירים. הוא היה שיכור ואמר לי משהו על איזו בחורה שהוא מת לעשות. צחקתי צחוק קצת ואמרתי שאני מחפשת את חבר שלי. ואז הגעת וחיבקת אותי. אחרי כמה חודשים מצאתי את עצמי במיטה שלך ולו שלו. היית אמור להיות הריבאונד שיעזור לי להתגבר על שברון הלב, אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי הורסת לי את החיים חלק אחרי חלק. 

השנה מצאתי את עצמי בן כל החברים שלי, כולם באו אלי לחצר ושתינו הרבה , בן הטקילה לבירות ללמברוסקו , לצעקות 'לחיים' ולברכות הארוכות והמשתפחות שאני מתיימרת להבין בהם . כמה אני אוהבת את כולם. הנה אנחנו עומדים פה שנתיים אחרי סיום התיכון ועדיין מוצאים מכנה משותף. למרות שכל אחד פנה למסלול אחר בצבא, הסבבים חופפים והזמנים לוחצים. אבל אנחנו אחד עם השני. פה בחגיגות ה-65 שנה למדינת ישראל. 

הלילה המשיך עד לציפורים המצייצות ב 6 וחצי בבוקר,

הייתי מספרת עוד אבל מפאת כבוד אשמור את זה לעצמי,

(הנחמנים לא נתנו לי לתפס להם על האוטו ולרקוד)

ואז כשאני אוכל וזה כבר לא יהיה מוקדם ומגעיל מצידי אשפוך את זה לדפים הלבנים.

אני שונאת את זה שכולם קוראים לי בבלוג,

הוא היה אמור להיות שלי,

והוא קצת נלקח ממני.

(תודה לך באמת. היית חייב?)