אני ישנה לאורך הצפירה, הגוף שלי חולה. אני משתעלת כמו חולת אסטמה והכל כואב דואב. הרבה זמן לא הייתי חולה. קצת הספקתי לשכוח איך זה מרגיש . אבל אני מסתדרת. כל היום ישבתי במרכז לביריאות הנפש ברמת חן. צריך לטפל באבא, אבל אני בת תשע עשרה וקשה לי. מי יעזור לי?

אני ישנה וחולמת, חולמת על דברים אחרים ומקומות רחוקים. על אנשים שלא פגשתי ואנשים שכן ראיתי.

אנחנו יושבים על צוק גבוהה , שותים בירה ומעשנים ג'וינט. הכל כחול וחלק. כמעט כמו גן עדן . הצרצרים מצייצים בקול ואני רוצה לצרוח . קר. אפילו שם קר לי. וזה חודר לעצמות כמו מכה אפורה. 

אני חושבת על איך היינו יכולים להזדיין ולהזדיין, אבל זה לא יקרה, זה מקום אחר בזמן אחר . עולם אחר. 

אנחנו בגן שעשועים, מתנדנדים על הנדנדה. קצת כאילו חזרתי להיות ילדה קטנה. אבל פתאום הגובה מפחיד והכל זר. זה גן שעשועים חשוך. אין פה שום שמחה כי לילה. וילדים לא הולכים לגן שעשועים בלילה. אז אני יורדת מהנדנדה ורצה קצת. ואז אתה תופס אותי ומנשק אותי. לשנייה אחת אני נמסה , ואז אני ממשיכה לרוץ לחושך. אני מרגישה את הידיים שלך. אבל אתה זר לי, באותה מידה שאני רוצה שתהיה קרוב אתה רחוק. אני מושיטה יד , אני מגששת באפלה ומקווה שתחזיר לי חזרה. היינו יכולים להיות מאהבים אני ואתה. מאהבים בבית גדול אם פסנתר כנף ורעש סטטי ברקע. היינו מבלים בחדר אפוף סמים ואלכוהול. אבל אז החלום היה מתנפץ.

זה רק חלום אני שואפת עשן החוצה.

רק חלום.