לפני כשנתיים, כשעוד הייתי רכה ותמימה כשווארמת טלה ואחזתי בשאיפות עיתונאיות, הצטרפתי למגזין "מה וזה". באותם ימים בהירים של קלוֹלסיוּת הייתי משוכנעת שזה-זה האתר שיקפיץ אותי למעמד של בלוגרית-על, שמכאן הדרך קצרה לבי-אף-אפינג עם ליאור דיין, שזה רק עניין של זמן עד שהציבור יראני כרענן שקד עם פות ופנים נסבלות. ואז הטילו עליי לכתוב על חומוס. אוקיי, אמרתי, אבל ג'אסט דיס וואנס. סבבה, אמרו, והציעו לי לכתוב גם על שמפו. לצערי הרב הבנתי שהכישרון שלי לא באמת מעניין שם אף אחד, אלא רק העובדה שאני מסוגלת לחמוס כמות נאה של לייקים בפייסבוק. אמנם הייתי כתובת פופולרית להודעות בסגנון "ס'טובה את!" ו-"תכתבי לי את הביו באינסטגרם!" אבל הן לא היו שוות את התחושה ש, ובכן, הפכתי לבילבורד אנושי. בוכייה ומנותצת-נפש (סתם, לא, אבל מעוצבנת אש) נטשתי את האתר ללא שוב. "לא תרם לי כלום, הקקה הזה", סיננתי, אמרתי יפה שלום והמשכתי בחיי.

אבל! לפני כמה ימים, מתוך שיעמום שלא היה מבייש את החיים בסקנדינביה, זיק של שובבות ניצת בי. "אולי אחפש את השם שלי בגוגל?" חשבתי לעצמי, מעבירה את המוח שלי סדנת טִמטומת זריזה. וכך, כמו ילד בן שבע שמגלה את האינטרנט ואת הנרקיסיזם, חיפשתי את עצמי בגוגל. התוצאה הראשונה הייתה - ניחשתם נכון - "מה וזה". "ג'יזס, נדמה שעברו שנים. מה לעזאזל כתבתי שם?" תמהתי כמוכת אלצהיימר, הקלקתי על הקישור ונאלמתי דום. מולי ניצב, במלוא תפארתו המפוקפקת, פוסט סיכום שנת 2013. "פוסט סיכום שנה? אשכרה כתבתי פוסט סיכום שנה?" שאלתי בצווחה-פנימית, טובלת את קצות שפתותיי במי קרח בכדי להירגע. תחושת הסחיוּת פשטה בגופי בעודי מתחילה לקרוא, ולאט-לאט, ככל שהמשכתי, התחלפה בתחושת תמיהה חזקה אף יותר.

רוב הזמן אתם חיים את חייכם, משוכנעים שאתם אותו הרכב אטומים מטורלל שתמיד הייתם, ושכל שינוי קטן שנעשה בכם הוא כה מינורי שאפילו אינו שווה התייחסות. אבל תאמינו לדבריי: ביום בהיר אחד, בעקבות חפץ או מכתב או פוסט שתמצאו בבוידעם אמיתי או מטאפורי, אתם הולכים להביט אחורה אל התולעת הדוני-דארקואית הענקית שהיא ההשתלשלות של החיים שלכם ושל ההתפתחות האישית שלכם, לפעור את העיניים חזק חזק ולהבין: לעזאזל, השתניתי לגמרי.

וזה מה שקרה לי לפני כמה ימים. לא, הסגנון שלי לא השתנה. גם הבסיס שלי וההגדרה העצמית שלי נותרו בעינם: בחורה צעירה עם המון מילים ועוד יותר מעשים, שקופצת כארנבת מטורפת מהתרחשות להתרחשות ומשתדלת בכל מאודה למצות את המירב מכל רגע. אבל משהו עמוק הרבה יותר, משהו שחשבתי שלעולם לא ישתנה, השתנה ועוד איך:

אני כבר לא חיה בסרט אינדי קסום.

כן, כן, חבר'ה, אני, שבניתי פרסונה שלמה על להפוך כל עכברון לפיל מופלא המרקד לצלילי טיים אימפאלה, כבר לא מאמינה בפילים מרקדים.

שוקינג, אני יודעת. העובדה הנ"ל התגלתה לפניי כשקראתי את פוסט הסיכום המדובר, שסיכם בסך הכל את השנה שלפני השנה הקודמת, אבל עכשיו נראה לי כמו מסמך היסטורי לכל דבר. כמה התפעמות ניקזתי! כמה חולמניות תימללתי! האם זו אני, או שמא האלטר-אגו החבוי שלי, "סקרלט דה-לה-פורטמן"? לא ברור כלל! האמת היא שגם בפוסט עצמו, שנגוע ברמה גבוהה של מחייה-בסרט, קצת צחקתי על העצמי-החיה-בסרט של פעם-פעם; אבל עכשיו, בשנת אלפיים וחמש עשרה, אני מתייחסת אל העצמי הזו כאל זרה מוחלטת. מי היה מאמין שפעם התרגשתי לחלוטין מקפה זניח בדיזינגוף? כמובן, תגידו, זה היה דבר חדש בזמנו, ברור שתתרגשי. ובכן, הצידוק הזה לא עובד: לפני שנה הייתי בברלין לראשונה, שתיתי שם קפה ראשון בסטארבאקס כמו הבייסיק ביץ' שתמיד חלמתי בסתר להיות, ועדיין - הפלא ופלא - זה לא ריגש אותי יותר מפוק.

השנתיים האחרונות היו מלאות בכיבושים והצלחות כמו גם במעידות ומפגעים. פתאום, אני מסתכלת אחורה ומבינה שבעודי חווה את כל אלו, בעודי צוחקת ובוכה ומתעקמת ומתיישרת, הפסקול הקבוע בהפקת התת-מודע שלי התחלף בצלילים נייטרליים בהפקת הסביבה. פתאום אני רואה שהחלומות על פריז וניו יורק התחלפו בחלומות ספציפיים יותר וסינמטקיים פחות, ההליכה ברחוב זר בחו"ל כבר לא מרגישה כמו וידיאוקליפ ניינטיזי והמונולוגים הפנימיים כבר לא מלווים בנגן סיטאר קטנטן. 

עוד חודש אהיה בפסטיבל רוק ורכטר בבלגיה, שבו הייתי גם בשנת 2011. אחר כך אהיה גם באמסטרדם, שבה גם כבר הייתי באותו טיול ממש. להגיד שאני לא מתרגשת יהיה דבילי, כי את כל המחברות שלי מעטרות רשימות "טו דו" מאוירות בהשקעה ומודגשות בצבעים זרחניים; אבל זו התרגשות ארצית, אנושית, כבר לא חלומית ומטורפת ומופקת לעילא. החיים שלי, מלאי תהפוכות ככל שיהיו, הם כבר לא פיצ'ר שצולם במצלמה אנלוגית ופולטר ביד אמנותית. הם פשוט, ובכן, חיים.

אז כן. כנראה שככה זה שקצת מתבגרים, קצת מתמתנים, מסמנים וי על כיבושי נעורים וטירופי שכרות ופעמים ראשונות. כנראה שככה זה כשאת כבר יודעת מי את ומה את שווה, וכל אישור של הסביבה לא מרים אותך לשחקים וכל כישלון מפיל אותך לתהומות האבדון. ככה זה כשכבר עברת על כל ספריית השוגייז והדרים-פופ והפוסט-רוק של העולם. ככה זה כשגילית שהציניות היא כרית נוחה מאוד. ככה זה כשאת עובדת המון ולומדת הרבה וגרה בישראל המסויטת ויש לך חבר שמוכן תמיד להישאר בבית מול שידורים חוזרים של "חברים". ככה זה כשעברת כברת דרך ארוכה בלי לנוח והמוח שלך דורש הפוגה. ככה זה כשהחיים. ובעיקר, ככה זה כשאת ממש, אבל ממש, צריכה לכוון לגבהים חדשים.

*

נספח: הפוסט המדובר. למי שהחזיק עד פה, סיכת ביטחון חינם לאחיזת החיתול (אתם בטח כבר גריאטרים, לא? חפרתי פצצות). בכל מקרה, אנג'וי.

איך ערכתי "ארוחת טעימות של החיים" בשמונה חודשים

רוצים את התשובה כבר עכשיו? טוב, זה די פשוט: כל מה שהייתי צריכה להיות זה מושבניקית סמוקה בת 19 וחצי, פלט טרי של המערכת הצבאית, האוחזת בשאיפה אחת ויחידה – לא מקורית בכלל, אבל עזה מאוד – לעבור לתל אביב.

שלב התמימות

ב-2013 השתחררתי מהצבא, עזבתי את העבודה ושיגרתי עצמי מעמק הירדן הפסטורלי – שם סנדלי שורש נועלים בני אדם – הישר אל עיר ההיפסטרים. זה היה באפריל, וגבותיי הכפריות סמרו למראה אורות רחוב שלא כבים בשבע בערב. חלומות רבים חנקו את מוחי הצר בימים ההם: להפוך מיד לעיתונאית דגולה ורמת-מצח, כשבאותו זמן אצלח את קורס הברמנים ואכה שורש כמגה-סופר-דופר-ברמנית-גזעית, אכיר את גבר חלומותיי ואעצב את דירת הפנטהאוז שלי ממש ממש יפה.

ובכן, המציאות הייתה קצת שונה. הדירה הראשונה הייתה ברחוב בר גיורא (ממש מול הבר, בו ישבתי מספר פעמים עם חברות, מוקסמת מהנוף שהציג יותר בני אנוש מטרקטורים). הדירה, בת שני חדרים ומסדרון, שכנה קצת מתחת למפלס הרחוב. קשה היה לקרוא לזה "קומת מרתף", כי היא הייתה יותר לכיוון "קומת גיהינום": דלת החדר שלי (ששימשה גם כדלת הכניסה לדירה) עמדה מול מכונת הכביסה של השכן, שאכלסה תיקנים ומכרסמים מלוא החופן. החשמל כבה ונדלק, השותף יישן נתחי פסטרמה בכיור. ועדיין, הייתי מאושרת. כל בוקר שינסתי מותניי ויצאתי לגלח את ארנקי בקניית עוד קפוצ'ינו בדיזינגוף, שיכורה מאורבניות, חנוטה במשקפי שמש נצחיים שתחתיהם מבט מלא חשיבות עצמית. בצהריים הייתי הולכת לקורס, ובערב הייתי מסכנת את נפשי בכניסה לבית. "הנה, אני עושה את זה! אני חיה את חיי הבוגרים, כפי שחלמתי מינקות!" שאגתי לחברה בטלפון, אוספת מהרצפה את שברי מתג הדוד שהתפוצץ.

שלב הגילויים

שבועיים אחר כך כבר ארזתי את דבריי, נפרדתי לשלום מן המכרסמים ונמלטתי לדרום העיר. העבודה החדשה – ברמנית בפאב שכונתי בפלורנטין – גרמה לי לאשליה מתקתקה לפיה עדיין יש לי כסף. מדי פעם גם הייתי מתקלטת שם, משוחחת עם זרים על מוזיקה ושותה תריסר סוגי משקאות per ערב. מוכת שכרות הייתי חוזרת לדירתי החדשה שעל דרך ההגנה, מתבוננת בשותף הגיי מקיים כנס חד-מגדרי נודיסטי על הספה שלנו, מצייצת על זה בטוויטר ונופלת לשנת ישרים מתוקה.

בתקופה הזו, שכללה לא יותר משלושה חודשים, התוודעתי לכל מה שרציתי להתוודע לו – וגם לכל מה שלא רציתי. החלפתי עבודה, החלפתי מלתחה, ביליתי, התחברתי, התרחקתי, סיימתי, התחלתי, נפל לי הלב לתחתונים וגם המריא לשחקים. כל חוויה התחלפה מהר בחוויה אחרת, כל תחושה פינתה מקומה תוך שניות לתחושה שונה לגמרי, כל מילה שהתאימה לפני יום לא התאימה לאחר שחלף. החיים רצו כפתיח של טריינספוטינג: מהירים, מרגשים, מוכי-אדרנלין. ועם זאת, השינויים התכופים נתנו את אותותיהם, ואט אט תפחה בי תובנה:

אני צריכה להירגע.

ואז הכרתי את תומר. זה היה פחות משבוע לאחר שנפנפתי בחור דביק מדי, או מעצבן מדי, או שזוף מדי, או כל אחד מהתירוצים שנהגתי לפטם בהם את התהיות שלי. לאחר ארבעה חודשים בלבד של רווקות (בהם נשבעתי בנחרצות שלקשר נוסף אקפוץ רק אם יכוונו לי את ליהיא גרינר לרקה), מצאתי את עצמי עונה "גם אני" להצהרת אהבה שהגיעה רק אחרי שבוע של היכרות. באורח פלא התפנתה דירה בבניין שלו, והופס – שוב אני בארגזים. הצורך בשלווה נענה, ואיתו נסגרה תקופת ההוללות הקצרה-אך-גדושה שלי. הגיע הזמן לזוגיות.

"אבל מה, זהו?" שאלתי את עצמי מאוחר בלילה, צופה בו ישן בשלווה לידי. שוב הרגשתי שאני נמצאת במערבולת מוזרה:  אחרי חודשיים בדירה "שלי", הארגזים עדיין לא פרוקים, המדפים עדיין לא תלויים, ואני עצמי – תמיד בדירה שלו. נראה כי הזוגיות השקיטה בי את הרעב לעצמאות ויצירה, ובמקומו טמנה בי תחביבים חדשים ומוזרים: המצאת רטבים חדשים לפסטה, חפינת תינוקות ברחוב ותכנון יום ההולדת שלו כעשור מראש. פתאום מצאתי את עצמי לא כותבת, כי בשביל כתיבה אני צריכה להסתגר ממושכות בחדר עם דבר מלבד עצמי. פתאום הבנתי שאני כבר לא מציירת, כי אחרי העבודה ההחלטה התמידית היא לחזור לזרועותיו החמימות של בן הזוג, במקום אל השולחן הקר. שוב חוסר האיזון מצא את דרכו לחיי, ושוב (איזו הפתעה!) חשתי שמשהו חסר.

שלב ההתפכחות

חודש שלם כיפכפתי את עצמי עד שהחלטתי לחדול מהפסטות ולהתחיל ליצור שוב. משהו בי נפתח מחדש, החל לבעוט ודרש חיים משל עצמו. הצטרפתי ל"מה וזה" (היי, זה כאן!) וזמן קצר לאחר מכן נרשמתי ללמוד כתיבה ב"גיבור תרבות". אט אט, כשהתחלתי להבין מה חסר לי, חזרתי לעסוק בכל מה שהזנחתי מאז המעבר לתל אביב: ציור, צילום, מוזיקה, צפייה אובססיבית בסרטים של דיוויד לינץ' אל תוך הלילה.  אני והבנזוג עברנו סופסוף לדירה חמימה משלנו, שהיא אמנם לא פנטהאוז – אבל הצלחתי לעצב אותה ממש ממש מגניב.

וזהו. ככה דגמתי טעימות מחיים שלמים בשמונה חודשים. אם נמשיל את התקופה הזו לפה סגור שמלא במים, אז כאן מופיע רק מה שהצליח להסתנן החוצה מבין השיניים הקדמיות. זרזיף. טיפה. אפצ'י של ארנב. קפצתי מפעירוּת לפראיוּת, מלבד לביחד, ממסיבות מחשמלות לחשבונות חשמל, מדילוג פוחז לשביזות תהומית. הכרתי אנשים, הגשמתי חלק מהחלומות (ואת אלו שלא – I'm on my way), והכי חשוב, הבנתי את ערכם של איזון ומידתיוּת. וחוטיני.

ב-2013  ערכתי שולחן וטעמתי את מה שהחיים בישלו לי. ב-2014 הגיע הזמן לנשום עמוק, לקנות קצת פפריקה ולהתחיל לבשל בעצמי.

*

עריכה

אתמול דיברתי עם החבר בטלפון. את השיחה הוא פתח במשפט הבא: "יש לי ויז'ואל שלך בראש. את מעליי, עירומה, מוארת באורות הכחולים של המוניטור. זה הדבר הכי יפה שאי פעם ראיתי."

באותם רגעים קטנים, בעודי שוכבת במיטה ומסתכלת על תקרת העץ, הזדחלה אליי מין הרגשה. לא התרגשות, לא טירלול, אלא מין דרימיוּת כזאת, מין פילטר עתיק ויפה, מין נגינת סיטאר שאפשר לשמוע אותה רק בתוך הראש שלי. וואלק, מסתבר שהמקרן עדיין עובד.