הזמן מזה רץ.
מצד אחד, את מחכה שהזמן יזוז והמחוג פשוט לא זז, ואת אומרת לעצמך נו כבר למה הזמן לא זז שיעבור כבר מהר, ומצד שני את לא מספיקה לעקוב אחרי המחוג איך שהוא פשוט רץ.
החצי שנה הזאת עברה כ"כ מהר, מאוד מהר.
התבגרתי, קיבלתי יותר ביטחון עצמי, נפתחתי יותר, למדתי דברים חדשים, התנסתי בדברים חדשים ועוד כמה אישיים.
וגם עליתי במשקל לאחרונה, ידעתי שאני יעלה במשקל אבל זה לא הפריע לי לאכול ולאכול, זה לא שהייתי רעבה פשוט נמאס לי כל הזמן לשמור על הגזרה לא להשמין, לא להשמין... אכלתי סתם ככה שוקולדים חפיסות שלא לדעת כמה אכלתי, וידעתי שאני אשמין וזה לא מנע ממני לאכול ולאכול.
לפעמים אני אוכלת סתם משעמום, לפעמים סתם מרגשות.. וזה מפריע, גם אם אני לא רעבה ולא אכלתי..אני תמיד אחרכך אוכלת.
פעם הייתי קמה בבוקר לא אוכלת ארוחת בוקר ולא אוכלת בבית הספר באה מהבית הספר אוכלת ארוחת ערב וזהו...
וגם הייתה תקופה שפחדתי להכניס שוקולד לתוך הפה הייתי שותה נס קפה עם סוכרזית 1, תה בלי סוכר, לא אכלתי בערב כלום, הייתי אוכלת בבוקר ובצהריים רק פירות וירקות והרבה מים....
עכשיו שמנתי... אבל זה לא איכפת לי כ"כ, כבר לא איכפת לי איפה עומד המחוג על 60, 70, 80..
אבל אני רואה ששמנתי ואני לא מרגישה בנוח.. זה לא המשקל שלי. זה המשקל הכי גבוה שהיה לי.
לא רוצה פשוט...