נגד מטוסים.

לא הלכתי לעבודה, זייפתי מיגרנה ואז קיבלתי אחת אמיתית. אמרתי שאעזור לו אם הוא יגלגל לי אחד, כי אני נואשת ושכחתי את שלי אצל חברה. 

הסתובבנו, דיברנו. זה התקדם, הפעם זו אשמתי. 

"אני לא חושבת שזה רעיון טוב." "מתי זה אי פעם היה רעיון טוב?" "זה נכון."

קצר, ממש קצר. לא מספיק, אפיילו לא קרוב ללהיות מספיק, אפילו לא קרובה. הוא בכלל היה אמור לעבוד מהבית. "אני לא מאמין שהרגע שילמו לי כסף על להזדיין." "אז זה הופך אותך לזונה?" "כן, כנראה. "

למה אתה לא נוגע בי יותר.

"אתה יודע איך זה הולך להיות, זה ימשיך לקרות באקראיות עד שאחד מאיתנו יפגע ממש ולא נדבר יותר." "בגלל זה זה צריך להפסיק לקרות."

אני רואה את זה בעיניים שלך. אתה יודע שזה לא קשור לסקס. תרצה אותי, רק קצת יותר, חזק יותר.

שקלתי להישאר בתל אביב, להמשיך לשני, אבל לא, אני לא יכולה. 

אתה לא יודע שבעצם כבר פגעתי בך בצורה כזו, כזו שזה יגרום לזה להפסיק. אבל אני לא רוצה, אני לא רוצה להפסיק. 

שחררי. הוא רמז לך לשחרר. שחררי.

חלמתי בלילה על יום העצמאות. חלמתי שאני נוסעת עם אחד לבניין של האחר, יושבים בדירה של חברה.

מסתמסת, אומרת לו שאני אעלה עוד מעט לקומה השלישית אליו להגיד היי, לשתות קפה. מרגישה אשמה שניצלתי את הראשון כדי להגיע לכאן, כשבעצם רציתי לראות את השני.

דפיקה מפתיע בדלת. שיט, שיט, שיט. הוא כאן. אומרת לראשון להסתתר, לא רוצה שיראה אותנו ביחד. הוא נכנס בסערה והראשון בדיוק חומק מאחוריו אל המסדרון האחורי, הוא מדבר איתי והחברה ואומר שהוא לא מאמין שנתנו לו את התפקיד שלו.

הראשון יוצא ומתחיל להתווכח. זה בדיוק כמו שחשבתי: אחד מחוויר והשני מאדים. הוא מסתכל עלי במבט פגוע וצועק עלי משהו ואז יוצא מהדירה ומטפס במדרגות אל הקומה השלישית. אני רצה אחריו, מנסה להסביר לו שזה לא ככה. הוא אומר שזה מסביר הכל, שאם אני רוצה אותו אז שאקח.

אני רוצה להגיד שאני רוצה אותו והשני הוא הדרך היחידה שלי להישאר קרובה אליו, אבל לא אומרת את זה. רק אומרת שאני רוצה אותו. המבט שלו משתנה ופתאום הוא אומר לי מילים אחרות, אני נאבקת, אומרת שאני לא, אני לא אוהבת אותך. והוא אומר שרק כמעט וסוגר את הדלת מאחוריו.

החלום משתנה, מתרחק.

אני לבד והלב שלי ריק.

אני לא מוצאת שותפים, לא מוצאת דירה ואסור לי להתאשפז. אם אני לא אעבור דירה זה ייגמר במחלקה או על החבל.

אני לא יכולה לחיות איתם יותר.

אני לא יכולה לחיות יותר.

הם שומרים לי את הנחש שלי, פיתון מתכדר אייבורי מהמם ואני יודעת שברגע שהוא יהיה אצלי אני אהיה מאושרת ואוהב אותו בחוזקה ואטפל בו הכי טוב שאפשר. אני רואה את הטרריום שלו בצבעי מדבר בהירים ואותי מביאה לו להתפתל על הצוואר ואז מאכילה אותו. אוספת את הנשל לתוך צנצנות יפות. אבל הם לא ישמרו לי אותו אם לא אמצא דירה בקרוב.

ישבתי אצלו ודיברנו על דברים עצובים ואני לא זוכרת מה הוא אמר אבל זה הכאיב לי בכמה מקומות. עליו, עלי. ולא ידעתי מה לעשות, כי הסטטוס קוו במצב מוזר, שביר ורועד. אז הוסטתי כמה אצבעות ולחצתי לו את היד, מסמנת שאני כאן. הוא לחץ אותה בחזרה.

מה אני עושה פה באמצע, במשולש שהוא שלוש צלעות שנוגעות בעצבים חשופים?

הם לא יאהבו אותי, אף אחד מהם. 

גם אני לא אוהבת את עצמי.

יהיה לי נחש ויקראו לו מורפין והוא ישכך את כל כאבי.