נגד מטוסים.

המילה שלי שווה פחות מהערך האמיתי של ביטקוין. אני מנסה להתרחק ורק מתקרבת יותר.

מנסה לא להיכנע על העקרונות, אני מרגישה יותר ויותר מנוכרת מעצמי. פחות מציאותית.

אתמול דברים נעשו מוזרים עם הויאטנמית אז עזבתי אותה ושלחתי לנ"ד הודעה ואז העמדנו פנים שאנחנו הולכים לשתות כשהלכנו לשכב בדירה שלו. "לשכב" זו מילה לא מתאימה, להזדיין במרפסת מול תל אביב יותר מדויק.

חשבתי קצת על ההוא, חשבתי קצת על כמה שזה סקס בינוני ובד"כ הסקס איתו טוב, חשבתי קצת על זה שאני לא מרגישה כמעט כלום. אני קליפה ששמה עליה המון נצנצים כדי שהיא תזהר תחת השמש.

היה לי רגע היום שבו רציתי להתקשר לפיה ולספר לו על הדרמה עם השמוק ונ"ד. רציתי לשמוע את הקול שלו אומר משהו חכם ומבריק. עכשיו אני מאוד רוצה לאהוב אותו שוב, אני רוצה שהכל יהיה פשוט ולהתכרבל איתו במיטה ולהרגיש שלווה ולשמוע את הצחוק שלו ולחייך איתו ולהיות קיטשית. 

אבל הזמן חלף ואני מאוד מנוכרת ואנחנו כבר לא מאוהבים, זה שארית זכרונות וחיבה והמון כאב. 

א"א עוברת פרידה והיא אומרת שהיא מפחדת מהרגע שבו היא תפסיק לאהוב את האקס שלה ואני לא יכולה להגיד לה כמה שאני פחדתי מזה וכמה שעכשיו, כשאני כבר לא אוהבת אותו, זה סתם מרגיש כמו עוד דבר שקורה. 

החיים הם מה שקורה כשאת מפנטזת על לא להיות בהם.

ל"ג התאשפזה אתמול ואני רוצה להיות היא, אני רוצה שיהיה לי את האומץ לעזור את הכל ולדחוף מספיק תרופות לגוף שלי כדי שאני ארגיש הכל חוץ מאת הכאב. ואם כבר, אז ת"כ ישב איתי על אתרי רפואה ותרופות מקצועיים והראה לי שכמעט ואין לי דרך למות בלי אופיאטים.

שמישהו ישיג לי אופיאטים.

שהברירה הטבעית או הסלקטיבית תעשה את שלה ותשאיר אותי מאחור ונשכחת.

מחר יש לי פסיכולוג והוא ירצה לדבר על מערכות יחסים, אני ארצה לדבר על זה שאני רוצה למות ואז הוא יהיה מודאג ואני לא אצליח לשקר. 

אני רוצה לשקר מספיק טוב עד שאני אאמין לעצמי, אבל אני פשוט לא אמינה.

האריות מולי, הם חושפים שיניים ושואגים, הולכים מצד לצד עם העיניים הגדולות והיפות שלהם מקובעות עלי. לביאות רובצות ואחת מאחורי מפציעה עם ניבים חדים.

הדופק מזנק לו והגוף שלי זועק מהתפעלות ומהיצר לברוח כל עוד נפשי בי.

יש עליהם צלקות קרב, אלגנטיות שמטפטת מהם אל הקרקע. לביאה אחת מטה את ראשה הצידה, לא בטוחה, מהססת, מחכה לאישור.

הם אומרים שיש לי את כל התנאים להיות מאושרת, אני בשמש וצועדת הרבה ושואפת נושפת חמצן ועשן, הימים מתארכים בזהב ואני רואה שקיעות מעל אגמים ומטפסת על סלעים ועצים.

בלילות אני מתפרקת לחתיכות קטנות, נמרחת על ספות תחת השפעות שונות ומשונות. הדם שלי זורם לאט לאט מלמטה עד למעלה, מעביר זרמים של עצבות וחוסר אונים ופחד.

אני מחליקה על גלגיליות ומפחדת ליפול ולשבור את המפרקת, אבל אולי זה יהיה מהיר יותר מהגסיסה האיטית והריקבון שמתפשט בי.

אני קורסת ובוכה באקראי, לא מסוגלת לשלוט בעצמי. גם במקומות זרים.

רא"ל מוציאה אותי לטייל, לשנות אווירה של בכי. השמוק מתעלם וממשיך לדבר, מאביס אותי בקנאביס ובסיפורים. אני נפולת על הרצפה כי כל הכוחות שלי תמו.

אין לי כוח לשקר, להעמיד פנים שאני בסדר, כל יכולות המשחק שלי נמוגות לנוכח התחושות האלו.

כשמאוחר אני יוצאת מהספה שלא הצלחתי לעזוב ובאה לחדר שלו נטולת יומרות ומעצורים "אני עצובה וקר לי, אתה יכול לחבק אותי קצת?" והוא עונה "מצטער, נ"מ, אני באמת צריך לישון - " אני עונה "אוקיי" ומסתובבת ולא מקשיבה לשארית המשפט. אני ישנה על הספה וקר לי.

הסיבולת עולה ויורדת ואני לא מסתגלת לעצמי, שומעת את אותו השיר ומעמידה פנים שזה עוזר.

זה אפילו לא חרדה, או אובדנות אמיתית; זה אפיסות כוחות.

זו מלחמת התשה וכולם מפסידים.