נגד מטוסים.

החלטתי גם אני לכתוב לנושא המועדף.

למראית עין משפחה של חברים תמיד נראית מושלמת. אבל תסתכלו קצת מקרוב יותר ותראו את האמת. תחיו איתם שבוע- כל האמת.

יש גבול להעמדת הפנים,

אצלנו במשפחה- גם מרחוק רואים שאנחנו לא הכי נורמלים.

אנחנו משפחה בת חמש נפשות- שני ההורים ביחד ושלוש בנות.

איפה להתחיל?

אמא יקרה לי.

אמא היא טיפוס קצת מגוחך. קוטרית, גזענית- ומחנכת את בנותיה לגזענות. חולת ניקיון, עצבנית, מרוטת עצבים, אלימה לעיתים, הפכפכה, צרת אופקים.

מצפה שבנותיה הקטנות יהיו כמו הגדולה, שאליה אגיע מאוחר יותר. מצפה שיתדבו לנקות את הבית ולעשות לה מסאז' בכפות הרגליים. מצפה להרבה יותר מדי. צעקנית. שונאת שמפריעים לה לישון צוהריים. משמיעה את דעותיה על פלשתינאים ומה צריך לעשות איתם לכל מי שרק מוכן לשמוע. לאחר שהיא מכה אותי כי עברתי את הגבול לכל הדעות, גם לדעתי שלי, היא אומרת באימהיות יתר שגם עם כל זה היא עוד אוהבת אותי. וכשאני אומרת לה שמעולם לא אהבתי אותה, מה שנכון, היא אומרת שזה לא משנה לה. היא נוטה לשתלטנות, לקלל ב'מגעילות, חיות אדם, פרא אדם, מכשפות,' וכו' וכו'. היא גם אמוד חסכנית, אבל זה משהו שלא אגע בו. היא תמיד רוצה שנראה לכולם כמו המשפחה האידיאלית ומנסה לטייח את הכתמים במראית עין של עליצות. לא פעם היא השאירה אותי בבית כשהמשפחה הלכה לסבא וסבתא, או מפגש משפחתי כזה או אחר, או מקום שבו אסור שאפריע. זו אמא.

אבא.

אבא הוא לא האב המוצלח ביותר. הוא פילוסופי, מדבר הרבה, נוטה לבדיחות קרש ומקשיב לכל מה שיש לאמא לאמר, ומציית. הוא יותר חביב ממנה. לא מצפה מאיתנו לשום דבר, מבחינו אנחנו רק עוד פה להאכיל. גם על אפס במבחן הוא יסמס 'כל הכבוד'. כל טיולי בית הספר שלי הוא הרגיש מחויב ללוות אותי בתור 'הורה מלווה עם רשיון לאקדח.' אבל האמת שפשוט הוא היה רציך להיות שם כדי לקחת אותי הביתה אם אעשה צרות. הוא לא חושש להשתמש באלימות במקרה הצורך ופטפטן גם הוא מאוד. הוא מספר המון דברים שלא היה צריך לספר. הוא לא יהסס לנעול אותך מחוץ לבית  ולא ירתע כשתצעקי לעזרה לשכנים. הוא טיפוס מאוד גמיש וקל להשפעה.

האחות הבכורה.

ליטל מיס פרפקט. יש לה ערמות של חברים, סיימה בגרויות עם ציונים מעולים. הייתה במגמות שהיא רצתה. בצבא היא בתפקיד נחשק. האחות הטובה ביותר. כולם אוהבים אותה. את רוב מעשי בתור ילדה קטנה עשיתי כדי להתעלות עליה. הדבר היחידי שאני השגתי והיא לא- אני התקבלתי למחוננים. ואת זה עשיתי רק כדי להוכיח שאני טובה ממנה. ההורים אוהבים אותה הכי, מצפים שנתנהג למופת כמותה. היא יפה ומוכשרת ומצליחה ומעוררת קנאה. אבל גם היא לא סרה מאלימות. יש לי צלקת ממנה. היא הבת הטובה במשפחה.

בת הזקונים.

אחותי הקטנה היא חסרת טעם וריח. היא מחקה אותי, מחקה את הגדולה, מחקה כל מי שניתן לחיקוי. אין לה אישיות, היא נגררת בחברה בה היא נמצאת. היא בורה וטיפשה ומתחסדת ומעצבנת. היא נדבקת ודביקה. יש לה חברים, היא מקבלת ציונים סבירים בבית הספר. היא חושבת ש'פאק' זה אידיוט באנגלית. היא לומדת ממני רק את הדברים הרעים ולא מקשיבה לטובין. הלשון שלה בהחלט לא חדה והירידות שלה קלושות. היא אומרת דברים מביכים שהיא לא מבינה בהם. היא מתפנקת ופאקצית ושומעת כל מה שיעצבן אותי.

ויש אותי.

אני.

הבת האמצעית. המופרעת. חולת הנפש. זו שעל ריטלין מכיתה ב'. שלפעמים יש לה ציונים של 90 + במשך מחצית, ומחצית הבאה יש לה בסביבות ה60. זו שכבר שלושה חודשים לא בבית ספר -זה לפוסט אחר-. הדחויה. אני לא מבינה איך הצלחתי להתחמק מההשפעה הגענית של הורי ומדעותיהם המזוויעות. הרבצתי למנהלת בית הספר ביסודי. תמיד הייתי צריכה להוכיח את עצמי, בתור ילדת סנדוויץ', מצפים ממך להכי.אני לא יכולה לספר על עצמי- כי זו אני בכל זאת.

ובכל המשפחה הזו, האנשים שלא מסתדרים בינם לבין עצמם, שנמצאים במאבקים בלתי פוסקים. אנחנו מנסים להיראות שמחים ביחד. למרות שמעולם לא הצלחתי לאהוב את הורי. ואני מקנאה באחותי הגדולה, ומנסה לרסן את הקטנה. שאנחנו משתדלים לא לצעוק לריב, ולנסות לקיים שיחות תרבותיות. ויש ימים שאנחנו נראים בהם כמו משפחה נורמלית. אבל מראית עין זה לא האמת.

רוב המשפחות נמצאות במצב דומה. אנחנו רק מעמידים פנים.

ואולי זו רק אני שמפריזה- אם תואילו להגיב ולספר לי מה המשפחה שלכם, אני אשמח מאוד.

בכל מקרה, זו המשפחה שלי.

עד כאן-

.