בלילה דיברתי על הסכמה חופשית, על זה שאין הסכמה חופשית תחת השפעה. ואז הלכתי אל נ"ד לישון, עישנתי קצת לפני השינה, נכנסתי למיטה בכוונה מלאה לישון. הוא תכנן לישון, במקום זה ביליתי את השעות הבאות בלהיות מרכז תשומת הלב. עם גוף מופשט ותפישה מורחבת וזמן נוזלי ללילה מתיש ומצויין. קמה בבוקר מרוצה, מלאת אנרגיות. עובדת, מסיימת מוקדם והולכת לשתות קפה עם השמוק. מתווכחים על מה הקפה הטוב ביותר בתל אביב, לא מגיעים להסכמה.
מנסה לשכנע אותו לרע - בוא איתי לים, עזוב את העבודה. הוא מסרב. אני הולכת. הוא שולח הודעה אחר כך, לא מצליח לעבוד, חוזר הביתה. אומרת שאביא אוכל ואבוא לשבת לשרוף זמן.
מורידים ראש. שיחות שכאילו יצאו משנות השבעים, נונסנס טהור. אני אומרת שאני מרחפת, שאני לא מרגישה את הגוף שלי. הוא מניח יד על הירך הפנימית שלי ואומר שדווקא נראה לו שאני מאוד מרגישה את הגוף שלי. אני נמסה, נאנחת ולא מצליחה לענות כמו שצריך. זה מתדרדר, הוא מפזר לי את המחשבות אחת אחת ואני מסיחה את דעתו כשהשותף לדירה מתקשר. מישהו בא לקפוץ לאסוף משהו, אני נשארת בחדר מחכה וכשהוא חוזר הוא מנסה להגיד שזה לא רעיון משהו ואני שואלת אותו למה הוא חושב ככה.
אין לי שום עכבות, אני מתחננת ומבקשת והוא נענה לבקשותיי. שוב ושוב. אחרי זה אני מבקשת שישאר איתי במיטה עוד קצת ואני מצליחה לגרום לו להישאר לעוד שעתיים.
אני מרגישה מצויין ואשמה על כמה שאני מרגישה טוב. על זה שאני צבועה, שמרצה על משהו אחד ואז עושה אותו.
אמרנו משהו על חתולים ואמרתי שאני לא חתולה והוא השלים לבד שאני צבוע.
הלב עושה דילוגים קטנים שמסמנים לי להתרחק. זהירות, סכנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעל מטומטמת.