נגד מטוסים.

אני קורסת ובוכה באקראי, לא מסוגלת לשלוט בעצמי. גם במקומות זרים.

רא"ל מוציאה אותי לטייל, לשנות אווירה של בכי. השמוק מתעלם וממשיך לדבר, מאביס אותי בקנאביס ובסיפורים. אני נפולת על הרצפה כי כל הכוחות שלי תמו.

אין לי כוח לשקר, להעמיד פנים שאני בסדר, כל יכולות המשחק שלי נמוגות לנוכח התחושות האלו.

כשמאוחר אני יוצאת מהספה שלא הצלחתי לעזוב ובאה לחדר שלו נטולת יומרות ומעצורים "אני עצובה וקר לי, אתה יכול לחבק אותי קצת?" והוא עונה "מצטער, נ"מ, אני באמת צריך לישון - " אני עונה "אוקיי" ומסתובבת ולא מקשיבה לשארית המשפט. אני ישנה על הספה וקר לי.

הסיבולת עולה ויורדת ואני לא מסתגלת לעצמי, שומעת את אותו השיר ומעמידה פנים שזה עוזר.

זה אפילו לא חרדה, או אובדנות אמיתית; זה אפיסות כוחות.

זו מלחמת התשה וכולם מפסידים.