נגד מטוסים.

שם הפאנפיק: הבורח מהמוות.
שם הכותבת:נ"מ.
פאנדום: הארי פוטר.
דירוג: PG13 (תיאורי אלימות קלים ומיניות מרומזת )
דמויות ראשיות: טום ואנדרולו רידל.
ויתור זכויות: כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג, על העולם שלה והדמויות הנפלאות שלה ואינני מתכוונת לנצל פאנפיק זה למטרות רווח.
תקופה: ימי לימודיו של וולדמורט בהוגוורטס.
תודות: לבטא שלי, אלעד, שאחרי ששלחתי את זה לשלושה בטאים ארורים שהתעכבו שבוע, החזיר לי את זה מבוטא תוך יום.
הערות : יש פה הרבה משחקי מילים, מקווה שתבינו את כולם.



טום הביט בקרירות במנהלת בית היתומים, הקשישה החזירה לו מבט דומה.
"אני לא אחזור לכאן בקיץ הבא."
"אני יודעת את זה."
"אבל את עוד תשמעי עלי, אני מבטיח לך את זה."
"בהצלחה, טום."
צמרמורת עברה בו. צמרמורת מהסוג הכמעט נעים. הוא הסתובב ועבר דרך הדלת, והביט פעם אחרונה במקום בו נטשה אותו אמו, במקום בו גדל. מנהלת בית היתומים זכתה בהבזק חיוך נדיר מרידל, הילד הבעייתי שלה.
"שלום," הוא אמר.
"להתראות, טום."
הוא סגר את הדלת מאחוריו והיא נשמה לרווחה. השנה האחרונה שלו בפנימיה המשונה ההיא ואז הוא יהיה ברשות עצמו. פחות פה אחד להאכיל. היא לא ידעה שכעבור שנים ספורות היא תחזור לראותו, והפעם זה לא יסתיים בכמה מעשי קונדס.
*************
אם מלאך חבלה היה נופל משמיים ונחבט בארץ באמיתות כואבת, ככה הוא היה נראה. שיער כהה ומבריק, עצמות לחיים ללא רבב, עיניים כהות וקפואות וצלולות להפליא, עור חלק וחיוור כקרח, גוף לתלפיות וגובה השואף למרומים בו הוא נוצר.
ככה נראה טום ואנדרולו רידל.
אך לא נראה כלל שמלאך החבלה מתעניין בכיבושים של המין השני, הדבר היחידי שעניין את תלמיד השביעית הוא לימודים, לפחות למראית עין. שכלו לא נפל ממראהּו, והוא תמיד למד וחקר ושקד, זכה בפרסים כגון אות התלמיד המצטיין ומגן תרומה מיוחדת לבית הספר. בשאר הזמן הוא אגר לו כוח קטן ומבוסס היטב של קהילת מעריצים לא ידידותית במיוחד, הקהילה הסגורה טמנה בחובה סודות אפלים, רעיונות שהתפשטו כמו מגפות, שמועות על קוסמים רעים, מאוד רעים, ולחשוש קטן על איזה אדון אופל בשם וולדמורט.
הכת נשמרה באופן מבודד וסודי בהחלט, לפיכך, באופן טבעי, כולם ידעו עליה. לפחות התלמידים. מבחינת מורי הוגוורטס טום רידל היה תלמיד חרוץ שלוקח תחת חסותו תלמידים בעייתיים, מעשה נשגב עד מאוד. אך אפילו בקרב תלמידי שנה ראשונה היה ידוע להתרחק מהסלית'רינים שבראשם רידל, ומסגנו לסטריינג'. לרבסטאן לסטריינג' תמיד הייתה נטיה סאדיסטית שכללה חיבה מיוחדת לקללת חנק למי שעמד פחות משני מטרים ממנו.
ההילה האפלה שאפפה את טום נתנה לו את הדבר היחידי שאהב- כוח. שום דבר לא מתעלה על כוח טהור שממלא אותך מבפנים, זורם לך בעורקים כמו סם החיים, מחדד את מוחך כמו פליקס פליציס ומרומם אותך כמו שיקוי מעורר אופוריה.
לא עברה שעה מאז שירד מהוגוורטס אקספרס וכבר טום הרגיש כמו בבית. הטעמים המתנוססים על הלשון, הריחות המוכרים החמים, קהל מעריציו – לא חבריו, טום מעולם לא נזקק לחברים – המקבל אותו כמנהיגם הבלתי ניתן לערעור, החיוכים מכל עבר, המיטה הירוקה במרתף ששמרה לו אמונים, המעבריים הסודיים שרק הוא מכיר- כן, טום חזר לביתו האמיתי, הוגוורטס, המקום האהוב עליו ביותר בעולם, כמעט כמו הכוח שרכשו לו.
ידו ארוכת האצבעות של טום החליקה בעדינות על תבליט העץ שעל משענת מיטתו. סמל הוגוורטס המפואר, מגן המחולק לרבעים- נחש, אריה, גירית ונשר, המגינים על H במרכז המגן. טום התערב על הנחש, על פיתוליו וקשקשיו ולשונו, זו הייתה עבודה שהרשימה אותו מהרגע בו נכנס לחדרו בראשונה, מלאכת מחשבה, אמן אמיתי שהשקיע בפרטים הכי קטנים. הנחש תמיד היה החביב עליו, לא רק שהיה בסלית'רין, בית הנחש, אלא בדמו זרם דם אלופי הנחשים, והוא ידע לדבר את שפתם. טום ליקק את שפתיו והתענג על זיכרון עבר משנתו הקודמת, שהייתה פוריה באופן יוצא דופן. הבסיליסק, ששחרר לזמן קצת ואף קטל בוצדמית קטנה ואומללה. כשהחזיר אותו לשנתו בלית ברירה ידע שיום יבוא ויחזור לסיים את מלאכתו, אך בינתיים הסתפק בהרג הילדה, וכבונוס הצליח לסלק גריפינדורי ובן כלאים, שאמנם נשאר בבית ספר, אך בתור משרת עלוב, כמעט כמו מעמדם של הגמדונים הנחותים. שנתו השישית הייתה בהחלט פוריה, השנה בה הפך את עצמו לבן אלמוות ושם קץ לשושלת רידל העלובה, טום רידל האב, אימו מארי ואביו תומאס. גם גונט יכחדו בקרוב, וטום כעת עמד לבדו, בודד באור השמש, בלי אף צל שיעיב עליו. הוא בלע רוק, רעב התעורר בו, רעב שעוד מעט יתחיל לכרסם את קיבתו ואינו דורש דבר מאכל, אלא דבר עמוק ובסיסי מזה. שנתו השישית בפנימיה בהחלט הייתה המוצלחת מבין שנותיו, מלבד פרופסור דמבלדור. טום חרק את שיניו, האיש לא חיבב אותו מעולם, גם כשהיה בן אחת עשרה וחף מפשע. הפרופסור הזדנב אחריו כמו צל, כמו עוף השוחר לטרף, מחכה לתפוס אותו במעידה, אבל טום –כמובן- היה מושלם. ודמבלדור לא יכל לפרוץ את הגנותיו ומסתריו, גם לא כשהבסיליסק קטל את הילדה, חסר עקבות. אותו המקרה הוליד בו פרץ השראה מזערי ועצום בו במידה, כבר שנים השתוקק להיפטר משמו המוגלגי המתועב, וגם כאשר נפטר מבעלי השם הנוספים- זה כרסם בו כעכברוש מורעב. אנגרמה פשוטה של שמו וידע בסיסי בצרפתית הוליד את שמו החדש כמו עוף חול הקם מתוך אפר. ברח מהמוות, לורד וולדמורט.