נגד מטוסים.
קצת יותר ממילים אחרונות. |
| 7/2011
מאטסי.
אוקיי.
שם הוואן שוט: מאטסי.
שם הכותבת:נ"מ.
דירוג: G.
ז'אנר: איגיון. טרגדיה. דרמה. פסיכוזה.
הערות: ממזמן לא פרסמתי פה שומדבר. אולי כי אני כותבת לספר. ואולי גם זה יהיה חלק ממנו. אבל כרגע? תהנו.
בבקשה תגיבו.
מאטסי.
הקול הדהד בעדינות, כקולה של אם רחומה המרדימה את ילדיה.
מאטסי.
הקול הצטלצל בעדינות ואליו הצטרפו הדים ענוגים.
מאטסי.
צלילים התנגנו אי שם רחוק, הצליל מתוק וממשי כקובית סוכר על הלשון.
מאטסי.
היא זזה, הקול עוד מהדהד באוזניה ובחלל ראשה, הוא הציף אותה מחשבות לא ברורות וחמימות, עייפות שלטה בה, היא ידעה שהיא צריכה לעשות משהו, שהיא מוכרחה לעשות דבר מה, והיא מוכרחה לעשות זאת עכשיו, אבל היא לא הצליחה לזכור מה היא צריכה לעשות. המחשבות גאו בה בפתאומיות. מאטסי... היכן היא שמעה את המילה הזו בעבר? היא הצטלצלה מוכרת כל כך אבל גם זרה. האם זה שם? האם זה חפץ? היא לא הצליחה לזכור מה זה בדיוק מאטסי, אבל היא ידעה שזה קשור בדבר שהיא חייבת לעשות ואינה זוכרת. מחשבותיה קיפצו על אבנים, היא ראתה את עצמה בעיני רוחה מדלגת על אבנים רכות במים, כל פעם שנחתה על אבן- האבן התמוססה, והיא מצאה את עצמה דורכת על מים צלולים ובוהקים, עקבותיה נשארו על פני המים כמו קרח קפוא. היא דילגה אל האבן הבאה, וכל אבן השאירה טביעה קפואה. בשלב מסוים היא דרכה על הקרח, וברגע הבא היא הייתה מתחת לפני המים, יורדת במדרגות קפואות למים הקרים. הכפור אפף אותה, אבל גם ניחם, והיא המשיכה לרדת במדרגות אל מתחת פני המים עד שכל גופה וראשה טבלו במים הקרים. מעליה התנוסס קרח דק שהתעבה ככל שירדה, כאילו שהיא זו שגרמה לכפור. היא לא עצרה לחשוב אך היא תצא מהקור, היא הייתה חייבת לרדת למטה, עד לקרקעית. משהו אמר לה שהיא הייתה בנהר לא עמוק, או בפלג מים, וכעת היא יורדת למצולות האוקיינוס המתוק. לחץ התגבש בחזהּ לאיטו. המים התעכרו והפכו לסמיכים וצמיגיים, היא מצאה את עצמה יורדת במדרגות של נוזל שחור ודביק. היא הושיטה ידיה קדימה לפלס לה דרך, בכף יד פרושה שלפתע השתלבה בכף יד אחרת. החיבור נראה לה כה טבעי והיא הידקה את האחיזה. היד משכה אותה אליה, והיא נצמדה לגוף החובק אותה. מסביב היה חושך וכוכבים החלו לנצנץ אי שם והיא החלה לבכות בזרועות גוף זר לה, ועם זאת מוכר וחמים, דמעותיה היו בוהקות וכבדות ונשרו מעליו בצליל נקישה פעמוני, היא לא ידעה על מה היא בוכה ולא ידעה היכן היא, וזה לא הטריד אותה כלל. מילה כלשהיא הדהדה בראשה, אבל היא לא הצליחה להיזכר איזו מילה. היא ידעה שמשהו לא בסדר, משהו לא כשורה, אבל היא הרגישה בטוחה. לאט לאט הרגישה שהיא מתפוררת לחתיכות קטנות ומתמוגגת. היא הפכה לערמת נוצות אפורות וצנחה מזרועות הגוף. היא לא הייתה עוד דבר. ברגעיה האחרונים הדהד בתוכה זיכרון שכל זה היה רק בדמיונה, אבל זה היה מאוחר מדי. הרוח נשבה על החולות וערימת הנוצות התפזרה באוויר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעל מטומטמת.