יום הזיכרון הוא תמיד יום שקשה, ובמקום להיות עכשיו באזכרה הצבאית לזכרו, אני בבית כותבת פוסט.
אני בכלל לא זוכרת את דודני שנספה, עברו מאז עשר שנים ואז הייתי קטנה, בת שש, איך אזכור ?
חברה שלי, שכיום גרה באנגליה, אמרה לי שהיא לא מבינה למה הצמידו את יום הזיכרון ליום העצמאות, ושזה ממש מדכא את הכל.
ואמרתי לה, הסברתי לה למה, כי כנראה שהיא פשוט בילתה בחברה הבריטית יותר מד שהיא שחכה.
לפני שנחגוג את יום העצמאות, יום מציין את הקמתה של המדינה, ואת השנים שהיא עוד קיימת, אנחנו חייבים לזכור את כל אלו שקיפחו את חייהם כדי שאנחנו נוכל לחגוג.
אלו שנלחמו בשביל שתהיה לנו מדינה, אלו שנלחמו כדי שתישאר לנו מדינה, חפי הפשע שאויבי ישראל לקחו את חייהם באכזריות.
אנחנו חייבים לזכור אותם, לתמוך במשפחות השכול הרבות בארץ, להזכיר לנו שאנחנו עם אחד, רקמה אנושית אחת חיה, ושעלינו להתאחד, לא להיפרד.
אנחנו צריכים להוקיר להם תודה.
וכשהיום בערב, כשנצא לחגוג, נזכור אותם עדיין. אנחנו חוגגים בגללם, אנחנו גם חוגגים לזכרם, אנחנו חוגגים בזכותם. אנחנו זוכרים שרק בזכותם אנחנו יכולים להמשיך ולחגוג כאן. אנחנו חוגגים כמו שהם היו חוגגים, אם הם היו כאן.
וגם אחרי כל מה שאמרתי לה היא ענתה לי 'אני עדיין לא מבינה. זה מבאס.'
אני זוכרת, אני דומעת, אני מרגישה. כל ימות השנה. אבל היום זה יום של אחדות, יום של תמיכה.
יהי זכרם ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעל מטומטמת.