נגד מטוסים.

התמכרתי ללדפוק את הראש בקיר.

זה מתחיל מנקודת הפגיעה, ואז מעגל ההדף זורם בתחושה מעקצצת עד שהוא מגיע לאף. גלים גלים. וזה מרגיש מבפנים כאילו משהו זז, התהפך בשנתו, וזה נותן הקלה.

זה כמו המנגינה הקצבית המשוננת היפה בעולם. פועמת בי. משונה ועוצמתית.

היא מטשטשת את המחשבות ונותנת לי הקלה ורגיעה.

כאילו אני לא כאן באמת.

אני דופקת, וראה את הכל בצבעים אחרים.

כמו טירוף חושים.

כמו השיר שאני שומעת.

משהו עוצמתי וחזק וקדום ממני.

כמו מנגינת התנין השחור, שמישהו חייב לכתוב. כמו מוזיקת תוהו, שצריך להמציא.

משהו חזק מהתודעה העלובה שלי והמחשבות הדירות שלי.

כאב פיזי שמטשטש אותי.

ואז יש הקלה.

כי הן לא הורגות אותי מבפנים.

רק מבחוץ.

עד כאן-

.