אתמול היה לי יום הולדת, וביום הולדת כמובן, אוכלים עוגה.
כן,זה היה קשה. וסבלתי, עדיין. ואני מנסה להתגבר על זה, כי מאז שהתחלתי את הטיפול האנורקסיה משתלטת עליי בצורה הרסנית. משתלטת לי על החיים, על המחשבות. על הכל. ולא רק זה, גורמת לי להרגיש שאני מאבדת את השפיות שלי, שנאי הופכת להיות פסיכית לגמרי. אז אני עושה לעצמי סדר בראש למה אני רוצה להבריא, לוקחת את עצמי בידיים ומנסה לשלב את הטיפול עם המחלה, למרות שזה פשוט לא עובד.
אז אני מנסה שלא לאכול יותר ממה שצריך, וספורט לא הספקתי לעשות כבר כמה ימים.זה מרגיש שאבדתי את כל השרירים שחזקתי בצורה כל כך מדהימה ומפליאה ברגליים.
ואני מסתכלת על הגוף הזה וכבר לא מבינה מה אני חושבת עליו. מצד אחד,הוא ממש לא מרצה אותי. הוא חסר צורה כמעט לחלוטין, אני נראת כמו ילדה. הטיפה תחת שהיה נעלם, ואין שם כמעט כלום. החזה שבקושי היה גם ככה נעלם כליל. איזה מין נערה בת 15 נראת כמו אחת בת 11 רק גבוהה מאוד ?
ותופעות הלוואי,שלא נדבר עליהן. כאילו שלא חסר לי את הגנטיקה הדפוקה וחשד לשחלות פוליציסטיות, הפרעות אכילה גורמות לשיעור יתר. יופי. כאילו שמצב לא גרוע מספיק. גם ככה מגיל צעיר אני סובלת מחוסר ביטחון בקשר לזה. אני מרגישה דפוקה מכל הכיוונים. כאילו לקחו כמה דברים טובים מאוד, ובשביל האיזון, צירפו כמה פגמים הרסניים מאוד ואמרו "יופי,תתמודדי."
אבל השילוב הקלטני של הפרעות אכילה, העלמות של החברות הקרובות ולב שבור הוא מתכון לאסון. ומה שגרם לי להתנהג כמו פסיכופטית במשך כמה ימים. לא לישון, הדחף לגזור את השיער, או לזוז כל הזמן. או לעשות ספורט או חשק לעשות דברים שאני אוהבת, אבל לא לממש את הרצון והצורך לעשות אותם. וכאב לי , כל כך כאב. ואתמול בלילה כשהוא התקשר לאחל לי מזל טוב ולדבר אתי הלב שלי פעם כל כך חזק והרגשתיש אני מרחפת, הרגשתי שאני בעולם אחר לגמרי. וכמה דקות אחרי זה התנהגתי כמו סתומה לגמרי, ואחרי זה סתם עצובה. אני אוהבת אותו,הוא אותי, ואנחנו לא יכולים להיות ביחד,כמה נפלא. ואני מנסה לשכוח, אבל זה לא עובר, זה רק מחמיר. הכל. הוא, והאנורקסיה.
אני משתלטת על זה דיי טוב כרגע, אבל עוד כמה ימים יהיה טיפול, ולא נראה לי שהרופאה תשמח במיוחד מזה שירדתי במשקל.
לפני שבוע אבא דיבר אתי ואמר שיש לו תחושה שאני מבלפת, שאני מרמה אותם. והקשר שלי איתו טוב מאוד, והדבר האחרון שאני רוצה זה לפגוע באמון ביננו. אז ספרתי לו ולאמא על זה ששתיתי לפני השקילה. הם לא כעסו במיוחד, רק דאגו.
אני מקווה שזה יעבור טוב. ונמאס לי להיות תקועה באותם היקפים. ונראה לי שהשמנתי מהימים האחרונים..
הלוואי שזה פשוט ייגמר כבר..
"אבל X, למה ? למה את עושה את זה?"
כי זו הצורה החולנית שאני חושבת בה בזכות הערה דוחה ממשהי מבוגרת, כשהייתי בכיתה ד'.
נראה שלא הייתי צריכה להיות שמנה בשביל להדרדר להפרעות אכילה. פשוט הייתי רזה הרבה יותר מדי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NOT THIN