On my way to PERFECTION

שבוע שעבר הקאתי.

אחרי חודש בלי הקאות. הקאתי עד שירד לי דם,ואז התקשרתי לאמא שאני רוצה שהיא תבוא לקחת אותי כי אני לא רוצה להיות לבד,אבל היא ואחותי חזרו הביתה,עם מבט מלא אשמה. אומנם היא הרגישה אשמה,אבל בפנים ידעתי שבאיזשהוא מקום,היא מאשימה גם אותי.

הרופאה לא אמרה יותר מדי,רק נזפה קצת בהורים שלי.הייתי אמורה לצאת לטיול,היא לא רצתה שאני אצא ,אבל, ההורים דיברו עם חברה שתשגיח עליי שעתיים אחרי האוכל שאני לא אקיא והיא שמרה עליי.

היום הראשון של הטיול הרג אותי מבפנים. קיבלתי שתי הערות בקשר למשקל שלי,בהפרש של דקה בערך, והן נכנסו כל כך עמוק שלא רציתי ולא הרגשתי שום צורך לגעת באוכל. "את כבר לא נראת כמו אנורקסית", וואו, כאילו שלא ידעתי את זה. רוצה לדרוך על הפצעים שלי יותר על זה שאני לא שוקלת כמו ששקלתי אז ? נכון,זה היה לפני הרבה זמן וראית אותי במשקל הנוכחי שלי כבר כמה פעמים מאז,אבל לומר לי את זה? זה כואב מספיק גם ככה.ואתה יודע את זה.. ודקה אחרי זה,הלכתי לדבר עם החברה שהשגיחה עליי והיא עמדה ליד כמה בנות שדיברו, ואחת הבנות באה ותופסת לי את הבטן כמו שתופסים את הצמיגים ואומרת לי "אה, גם לך יש! זה טוב!". הלכתי משם כולי נסערת,התיישבתי ליד חברה ממש טובה שלי, ונשברתי.פשוט נשברתי, מררתי בבכי ואף אחד לא הבין למה.וזה כל כך כאב. זה צרב לי בפנים, והרגשתי שאני רק רוצה לצום לנצח עד שאני אחזור למשקל ההוא. רציתי לרדת כל כך, עד שהם יגידו לעצמם "מה עשיתי?! בגלל הערה שלי היא ניראת כמו שלד". אבל שתי חברות טובות היו שם בשבילי. בערב,אחרי שהן הכריחו אותי לאכול רציתי לקום וללכת להקיא. והלכתי כמה פעמים לשם וכל פעם בדרך החברה שהיתה צריכה להשגיח עליי ,קלטה שאני הולכת לשם והצטרפה עליי. והתחבטתי כל הזמן, להקיא? לא להקיא?.הגוף,הנפש אומרים,יותר נכון צורחים "כן! תקיאי את כל הגועל הזה! אנחנו לא צריכים אותו!!!" הראש שלי אומר" לא! תוכיחי לרופאה ולהורים שלך שהם יכולים לסמוך עלייך!" .הראש ניצח במלחמה. מלחמה מתישה במיוחד. כי אפילו כמה שעות אחרי,רציתי להקיא, למרות שלא היה לי מה. הגוף שלי פשוט רצה להוציא הכל.

היו לי ביומיים האחרונים הרבה שעות של רעב טוב.הן היו מטהרות ונתנו לי אנרגיה. אני נהנת כל כך מהתחושה שאני עושה מסלולים קשים ומתישים והגוף שלי שורף ואוכל את עצמו,כי אין לו דברים אחרים לשרוף.זה מנקה,זה משחרר.זה מטהר. זה מרגיש נכון.אומנם אבא התקשר בהיסטריה כי הוא דאג לי ממש,וכי לא אכלתי בבוקר.אז אכלתי קצת,בשביל שיירגע.

לפני הטיול הזה הייתי בטוחה שאני אבריא,כי התחלתי להרגיש ממש בריאה, והתחלתי את הטיפול הפסיכולוגי.בטיול עצמו,הרגשתי שאני בחיים לא אבריא.ועכשיו? אין לי יותר ציפיות מעצמי.מה שאני אצליח, מה שאני אעשה,זה יהיה בסדר.

אני רק גאה בעצמי שניצחתי במאבק שלי.במלחמה בנפש.זה גזל המון כוחות,ומנע ממני לישון,אבל עכשיו,במבט לאחור, אני פשוט כל כך גאה בעצמי. כי בסופו של דבר,אם הייתי רוצה,אף אחד לא היה מונע ממני את זה,אף אחד לא היה עוצר בעדי.אבל נלחמתי,ונאבקתי, והצלחתי. ואני גאה בעצמי.

הפחד היחיד שלי,הוא שאני אבריא, ושזה יחזור.כי אני מכירה את עצמי,וקרה לי הרבה,שהבראתי וחזרתי.והנפש שלי אומרת לי, שזה כל כך עמוק שם בפנים,כי זו החשיבה שלי מאז שאני ילדה בכיתה ג' או ד',ואני לא מכירה שום דבר אחר, אז אני אחזור לזה,ואני אחזור בגדול.אני יודעת שאני לא אצליח להבריא לגמרי,כי זה קיים אצלי כל כך הרבה זמן.

אבל נקווה שיהיה טוב,מחר הטיפול הבא.