הפרעות אכילה.
כשאני מספרת למישהו שיש לי אותן,אני מתחילה לתהות למה בכלל הגעתי לזה.
השנתיים האחרונות בחיים שלי היו כל כך מחשלות, ובאותה מידה כל כך קשות, שאני בקושי מאמינה על עצמי שרק לפני שבוע וחצי סיפרתי למבוגר שיוכל לעזור לי שיש לי הפרעות אכילה בשנתיים האחרונות. זו היתה היועצת החדשה של בית הספר, אישה מדהימה,באמת. אחרי שתי פגישות איתה השתכנעתי שאין ברירה אלא לספר להורים, והיא דיברה איתם. התגובה התומכת ואוהבת שלהם ושל אחותי,שהיא מאוד קרובה אליי חיזקה אותי. ובכל זאת, אתמול זה הכה בי-זאת המלחמה שלי.לבד.
בסופו של דבר, לא משנה כמה אנשים יהיו שם,זה תמיד יהיה אני לבד.כי חוץ מהמשפחה,שיכולה קצת לדחוק אותי לפינה בלי להתכוון עם פרצוץ או הערה,לאף אחד אחר-לא באמת אכפת.
"אני אהיה שם בשבילך,באמת,אני כל כך גאה בך"
שמעתי את המילים האלה כל כך הרבה, אבל חוויתי מהן כל כך מעט. כולם יודעים להבטיח, אבל בודדים, אם בכלל יודעים לקיים.
בקרוב אני מתחילה טיפול, ואני מפחדת.אני באמת כל כך מפחדת.
מצד אחד, ההפרעות האלה עושות אותי כל כך לא מאושרת וגורמות לי לזלזל ביכולות שלי,כי לפי דעתם של האנשים מסביבי-יש לי יכולות.אבל אני לא רואה אותן, באמת שלא.
מצד שני, אני מפחדת להשמין. אני מפחדת לאבד שליטה. לא סיימתי את הירידה שלי במשקל, בקושי התחלתי אותה. ובנוסף לכל זה, היום המחזור לשי הופיע, בדיוק אחרי 4 חודשים. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, אבל עם כל הבלבול, הלחץ והפחד של השובע האחרון,ממש לא משפר את ההרגשה שלי.
אכלתי היום כמו פרה והבטן שלי מקרקרת בלי סוף.
הגעתי למצב כזה שאני באמת לא יכולה להנות משום אוכל, כי אני אוכלת אותו בידיעה שאני אצטער על זה עוד פחות מדקה.
והמצב רוח הרע לא מרפה גם בחלומות. אני מנסה לישון הרבה כדי שאני לא אצטרך לחשוב על כמה שאני פרה, אבל משום מה-גם שם אני מרגישה ככה.
אין לי כוח יותר למאבק הזה,באמת שלא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NOT THIN
