חשבתי שאני לא רוצה לחזור לשנת שירות, לעבודה, אבל הבנתי שכאן זה המקום שאני לא צריכה להיות בו.

אחרי שבועיים של חופשת פסח נעימה שוב הכל חזר, הריבים והבדידות שנמצאים כאן ונזכרתי מה המקום הזה יכול לעשות לי, איך הבית שלי הוא מקום לא כל כך בטוח כמו שחשבתי.

אמא שלי עם הדיכאון שלה הבכי והריבים, אבא שמהסס לדרוך כאן כדי שלא תתחיל לצרוח כאן ופתאום הבנתי שהוא צודק כי בכל הזדמנות שהוא כאן היא מיד מוצאת על מה לריב ולכעוס ואיך להרוס כל רגע משפחתי, היא כל הזמן אומרת שהם "גרושים מוצלחים" שמסתדרים אבל האמת היא שאם אנחנו לא בפומבי היא תתחיל לצעוק ולהתמרמר על כמה נורא זה שהיא קיבלה משמורת עלינו ושהיא עושה את כל העבודה.

בשביל לשמור על האושר והשפיות שלי אני יודעת שאני חייבת לחפש מקום אחר. מצד שני גם להיות לבד עושה לי רע. אני תוהה איך יהיה לחזור לכאן בסוף השנה וכבר חושבת לאן אטוס כדי להתרחק ואיך אקדים את הגיוס. זה ירוויח לי עוד שנתיים וחצי מחוץ לבית (עם אופציה לקצונה, ורוצה להתחנן שיציבו אותי רחוק מהבית) ובסופו של דבר אני אהיה חייבת למצוא דירה משלי, או חדר שאשכיר. 

אז מחר בבוקר אני קמה בשש כדי לחזור לשנת השירות שלי לשלושה חודשים אחרונים. זה שוק. צריך להתרגל מחדש. יש הרבה לעשות והרבה לתקן ולשפר. 

להמשיך הלאה. למצוא, בסופו של דבר, בית.