לא כתבתי כאן בערך שלושה שבועות.

הסיבה היא שיש לי פוסט שאני יודעת שעד שאני לא אכתוב אותו אני לא אכתוב שום דבר.

לאמא שלי גילו מחלה קשה אני לא רוצה לחשוף מה ולמה וכמה כי החברים יודעים וזה מפחיד אותי שיגלו על הבלוג הזה אם מישהו יראה את זה.

הסיכוי שאמא שלי תעלם מהעולם בזמן הקרוב הוא לא מוחלט,ולא גבוהה,אבל גם לא נמוך.

ואני מפחדת מכמה הולך להיות קשה ומפחיד וכואב ולא באלי.

בימים הראשונים בכיתי המון,הדבר שגרם לי מיד להתחיל את הדמעות זאת מחשבה אחת די מטומטמת:

"אמא שלי לא תהיה בחופה שלי."

אולי זה מפגר,אבל אני מאוד רוצה להתחתן,ולי ולאמא יש כבר דיונים על השמלה ועל המוזיקה ומאז שאמרו לי את זה אני מנסה להתרגל למחשבה שאולי שאני אעמוד עם השמלה שלי ואשמע את שיר שאמרו ביחד שחייב להיות שם,אולי היא לא תהיה ורק אבא יעמוד לידי בחופה ואני ארגיש את המחסור שלה.

אמא שלי לא מושלמת תמיד הייתי יותר קשורה לאבא אבל אני אוהבת אותה מאוד,תמיד איתה יש לי את השיחות ואני פשוט אוהבת אותה מאוד אני לא יכולה לדמיין חיים בלעדיה.היא בן אדם מדהים ואני לא אומרת את זה רק כי היא אמא שלי.

וזה לא מגיע לה,היא עזבה עבודה שעושים בה כסף טוב בשביל עבודה שמרווחים בה הרבה פחות ועובדים הרבה יותר רק בשביל לעזור לקהילה ולאנשים.

ואני בטוחה שאני אכתוב על זה עוד,והיה לי פוסט כל כך יפה בראש אבל אני מפחדת שמישהו יראה ויבין שזאת אני כי בבלוג הזה יש דברים שלא הייתי מעוניינת שאנשים ידעו עלי.

ולגבי הבחור מהפוסט הקודם הוא איכזב אותי,ויצא מגעיל ודוחה ובאמת תת רמה ואני שמחה שלא התקדמנו יותר גם מבחינה רגשית וגם מבחינה פיזית כי אז הייתי נפגעת יותר.

הדיכאון שלי די חזר אני יכולה להיות ימים שלמים במיטה וזה מחרפן,ואני לא מסוגלת ללמוד ולא לעזור בבית ולא לעשות כלום רק לשמוע מוזיקה ולראות טלוויזיה וזה חרא של הרגשה כי בפעמים הקודמות שהיו לי תקופות כאלו הייתי נורא מתרכזת בלימודים והיו לי ציונים מעולים ועכשיו זה חרא של ציונים.

שקלתי לעזוב את הבצפר אבל הבעיה זה הצבא שזה ידפוק לי הרבה דברים כי יש יחידות טובות שאני במיונים אליהם ובחורים שם אנשים בפינצטה ולכן זה יוריד אותי במיידית אם ידעו שפרשתי מהבית ספר.

וזה הכל לבנתיים אני בטוחה שיהיה פוסט על אמא שלי אבל לא עכשיו כי אני בסוג של הכחשה לדעתי.

אנשים שומעים את זה ונכנסים להלם ואני מגיבה הכי ברוגע.

אבל זה הפך לי את החיים תמיד ידעתי שהם לא גרועים לגמרי שגם אם היו בהם דפקות הכל מעולה אצלי יחסית ואין לי סיבה להתבכיין כי יש אנשים עם חיים הרבה יותר דפוקים.

אבל נראה לי שמה שקרה לאמא שלי עכשיו בהחלט נותן לי סיבה טובה לחשוב שהחיים שלי לא משהו ועכשיו אם אני בדיכאון ואם אני עצובה אנשים לא מסתכלים עלי במבט של "מה הקטע שלה?" אלא במבט של "מסכנה,מותר לה להיות עצובה קשה לה"

אז יש פלוסים בעיניין.