כבר יצא לי לכתוב פוסט דומה, בכל מקרה מבחינה רעיונית, בפועל הוא היה הפוך לחלוטין. כתבתי פשוט על מה שיש לי נכון לרגע הכתיבה, ובצורה מפתיעה למדי קיבלתי פוסט עם נימה שלילית בולטת. אז הנה הפעם אני מנסה לעשות הפוך על הפוך, לכתוב על מה שאין לי כרגע, ובתקווה גם הנימה תהיה הפוכה אם כי אני לא מבטיחה שום דבר. בקיצור, מקווה שיצא פוסט חיובי, אבל מה שיצא באמת נראה עכשיו.

אז מה אין לי כרגע?

אין לי כוח. חד וחלק והכי פשוט שיש. השבוע השני ללימודים האקדמאיים נגמר ואני קצת קורסת. אולי זה השוק הראשוני שבא אחרי תקופת ה"מנוחה" מהלימודים, אולי זה בגלל העובדה שאני רגילה ללימודים שונים לגמרי, ראליים שכאלה, חישוביים, עם טונות שלך רפרנסים (AKA רמזים, פתרונות וקיצורי דרך) שיכלו להציל אותי במידה והייתי הולכת לאיבוד בתוך החומר. עכשיו אלה רק אני וכמויות מסחריות של חומרי קריאה שיש לזכור, להבין והאמת שקודם כל - לקרוא. בקיצור, בגלל העומס הקל הזה אין לי כוח. אבל אני מתארת לעצמי שבקרוב אני אתרגל, אכנס למסלול מובנה ואלמד לחלק את מלאי הכוחות שלי בצורה קצת יותר שיוויונית, והכל יהיה בסדר.

אין לי מסן. הערה קטנה ככה לידע כללי שנולדה בעקבות תגובה מסוימת. אז מהמסן נפטרתי לפני כמה שנים טובות, אומנם ניסיתי להחיות את השימוש שלי בו, אבל זה לא כל כך הלך לי. לא אוהבת את החיה הזאת. פשוט לא.

אין לי גרוש על הנשמה, או בשפה קצת יותר איידישית, על הטוכעס. התרוששתי כליל בזמן חופשת המחלה החד-שנתית (טוב, האמת שהיא נמשכה עשרה חודשים, אבל אני מעגלת לי פה את הספירה), ועכשיו אין לי כל כך זמן/כוחות/בריאות שיאפשרו לי לעבוד במהלך הסמסטר הראשון. מקווה שבשני הדבר יתאפשר.

ואם כבר מדברים על "יקירתי", הקללה הנוירולוגית האישית שלי that is, אז הייתי רוצה לכתוב "כבר אין לי התקפים". אבל יש, ככה שאני אסתפק רק ב"אין לי התקפים בתדירות כל כך גבוהה כמו בעבר". מבחינתי זה שיפור, או לפחות הבטחה לשיפור. ייאיי.

אין לי כל כך הרבה שיעורי בית כמו בשבוע שעבר, ואני מתענגת על העובדה הזאת.

אין לי נוטלה. צריכה לקנות. (ובואו נדמיין שהפוסט הזה לא הפך באופן רגעי לרשימת קניות, קיי?).

אין לי תופעות לוואי יותר מדי משמעותיות לטיפול התרופתי הנוכחי. ויחסית לכך שרשימת התופעות הנלוות של הקודם נמשכה מכאן ועד לדרום הונולולו, זה סימן שאני במצב טוב.

אין לי זמן לספורט, להליכות המהירות והקצביות שאני כל כך אוהבת, שממריצות לי את כל הדם בגוף ומעלות את מצב הרוח על ידי כל הדופאמין והסרוטנין הנוספים שהגוף שלי מייצר באותם רגעים. אוף...

אין לי מושג מה התפוז (הכתום, הטרי והאורגני ביותר), ששוכב לו בכיף על השולחן שלי עושה שם. כנראה שאני צריכה לאכול אותו.

אז הנה, התפוז הוא סימן משמיים (או מאחד מדיירי הדירה האחרים) שאני צריכה לסיים את הפוסט וללכת להשלים את מלאי וויטמין ה-C שלי.

הפוסט... יצא פחות חיובי ממה שרציתי, אבל גם לא שלילי כמו שחששתי. בקיצור, אני במצב טוב. לא מצויין, אבל טוב. בעיקר אם מתחשבים בכל מה שהיה קודם...

ובזאת אני אפרוש להתאחד עם התפוז האורגני שלי.

Itadakimasu