כפות רגלי מתחפרות בחול שעדיין שומר על חום השמש שנספג בו במשך היום, נזהרות שלא להחליק על שבר זכוכית שאולי נקבר שם, אחרי הכול לא כל מבקרי החוף זהירים כמוני וכמוך וישנם גם כאלה שבוחרים לרסק את בקבוקי השתייה שלהם לשברים ולפזר אותם, כמו מלכודות קטנות, בכל מקום אפשרי ואף באלה שנראים כאפשריים פחות.

לשמיכה שהבאת יש ריח קל של כלב כי פוקסי, שהופכת לגור קטן בכל פעם שמביאים אותה לחוף, כבר הספיקה להתגלגל עליה פעם או פעמיים. אתה יושב לידי, אבל קרטון הפיצה ושני בקבוקי הבירה חוצצים בינינו. רחש הגלים הוא הרקע המונוטוני לשיחה שנקטעת ומתחדשת לסירוגין.

"מה את רוצה להיות כשתגדלי?" אתה שואל, מתעלם מהעובדה שטכנית כבר גדלנו, שהרזומה שלי כבר כולל חוויות והחלטות שנפרשו לאורכה של רבע מאה.

"האמת היא שאני מעדיפה לא לגדול יותר, כי אתה יודע שבגילנו הגדילה מתרחשת לרוב לרוחב ולא לגובה ותאמין לי שאת זה אף אחד מאיתנו לא רוצה."  אני עונה. אתה צוחק ואומר שדווקא לא יזיק לי לצבור כמה קילוגרמים כי העצמות שלי מתחילות לבלוט יתר על המידה. אני יודעת שזה רחוק מלהיות נכון ושזו בסה"כ עוד אחת מהדרכים בהן אתה אוהב להקניט אותי. זה מה שמקבלים אם החברה הכי טובה שלך היא בעצם בחור, בחור שאוהב נשים שופעות נשיות, איך שאומרים.

"נו, אז מה את רוצה להיות כשתגדלי?" אתה חוזר על השאלה, ואני כבר מבינה שאתה מתכוון למה אעשה אחרי סיום התארים, אחרי ההתמסדות הסופית, אחרי שאמצא לי מקום להתיישב בו ולבנות בית, להקים משפחה, לנטוע עץ וכל יתר הקלישאות המיושנות.  אני לא עונה כי אני לא יודעת מה לענות. כנראה שאני אחיה את החיים שלי באופן בו החיים האלה ירצו שאני אחיה אותם, בתקווה אמצא עבודה קבועה וגבר קבוע ומציאות קבועה אחת לחלוק איתו. ומעבר לכך? נחיה ונראה, אני משערת.

מוזר עד כמה הדברים שנראים לך ברורים וודאיים בגיל צעיר הופכים למעורפלים יותר ויותר ככל שאתה מתבגר. כשהייתי בת שש ונשאלתי מה אני רוצה להיות כשאגדל, יכולתי לענות בקלות: אסטרונומית, חוקרת ארצות אקזוטיות או מגדת עתידות. חייבת להודות שהייתי ילדה מעט מוזרה בגיל ההוא שהושפעה לא מעט מספרי הרפתקאות ומהביקורים במוזיאון המדע. לעומת זאת כשמלאו לי שתיים-עשרה ההתלבטות הייתה בין אחות, בדיוק כמו בת הדודה שלי, לאדריכלית, בדיוק כמו סבא. האמת שגם שקלתי את האפשרות להפוך לאומנית במשרה מלאה, למרות שמבחינה מעשית אופציה זו לא נראתה לי רווחית במיוחד. אחרי שמלאו לי שש-עשרה, למרות שלמדתי במגמת האומנות הבית ספרית, לא ידעתי מה אני באמת רוצה והעדפתי ללכת בכיוון עליו תמליץ המשפחה, מה שבתורו התגלה כצעד לא חכם במיוחד אחרי שמלאו לי עשרים ושלוש. כעת חזרתי לנקודת המוצא שלי, רק שהעתיד נראה קצת יותר מעורפל מזה שראיתי בדמיוני כשהייתי בת שש. אומנם אני כבר בטוחה שלא אהפוך לאסטרונומית, אבל ארצות אקזוטיות וחקר תרבויות עדיין קוסם לי, מה שכנראה מסביר את הבחירה שלי בלימודי אסיה ואנתרופולוגיה. ובכל הקשור לגילוי עתידות, אני חוששת שאין לי את המתת הזה, אחרי הכול אני אפילו לא מצליחה לראות את העתיד האישי שלי.

אז מה ארצה להיות כשאגדל? התשובה לא ברורה במיוחד ושרויה בלא מעט ערפל. אני חושבת שאני רוצה להיות בן אדם במלוא מובן המילה, לחיות חיים שמתאימים לי, להשיג את ההישגים שלי, ללמוד עוד ועוד, להכיר את העולם בו אני חיה. כשאגדל עוד קצת, בתקווה לא לרוחב, אני רוצה להיות עצמי בצורה הטובה והאמיתית ביותר וכל מה שמעבר כבר יסתדר בדרך זו או אחרת.

שאלה:

כשהייתם בני שש, מה או מי רציתם להיות בעתיד הרחוק והבוגר?