אותו בחורצ'יק שנמצא אצלי על תקן הידיד הטוב ביותר כבר יותר משישיית שנים שלמה מסנן אותי לאחרונה. פשוט בוחר להתעלם מהקיום שלי, לא עונה לטלפונים או להודעות שאני שולחת לסקייפ או לפלאפון. אני יודעת שהוא כועס עלי, כועס על זה שעברתי לגור בעיר אחרת, על זה שאני כל הזמן חולה בחודשים האחרונים, על כך שכמה פעמים לא יכולתי להיפגש איתו ולא איכפת לו בכלל שהסיבות שלי היו מוצדקות כמו תור לרופא או חום גבוה. אבל אני חושבת שיותר מכל דבר הוא כועס על זה שאמרתי לו "לא", על כך שלא יכולתי להחליף את הידידות במשהו אחר.

האמת שזו תבנית די קבועה: הוא פוגש מישהי שללא כל ספק משהו דפוק בה, אבל בהתחלה הכל טוב ויפה ואני שמחה בשבילו, לא אומרת שלדעתי משהו בה לא בסדר כי אם אני אגיד הוא יתעצבן, לא יאמין ויטען שאני הופכת לעוד ידידה קנאית. יש לי סטטוס אחר עליו אני צריכה לשמור, אני הידידה החברותית והתומכת, זו שמנסה לפתור את כל הבעיות שלו בדרכי נועם, זו שמייעצת איך לסדר את העניינים מבלי לגרום נזקים מיותרים. אבל אין מה לעשות והכל נדפק בסוף, הבחורה מראה את השגעונות שלה בגלוי ואז אני הופכת לאוזן הקשבת, לא אחת מאלה שקופצות וצועקות "אמרתי לך", אלא אחת שעוזרת לפתור את הבעיה ולהצביע על הקווים הבעייתיים בהתנהגות של אותה בחורה ולהסביר שכנראה אחד הגורמים הראשיים לאי-ההצלחה. אומנם בהתחלה אני עדיין מנסה לגשר בינהם, כי מי יודע ואולי הבחורה תשתנה ואולי הידיד יתרכך, אבל אם זה לא מצליח אני זו שיושבת בשקט ומקשיבה לכל העצבים והכעס שבאים לאחר הפרידה. אני לא בוחרת צדדים, אני לא כועסת יחד איתו, רק מקשיבה, אומרת מילה טובה פה ושם, מביאה לו עוד פחית בירה. אחרי תקופה של בין שבועיים לחודש בערך הכל נרגע, הבחורצ'יק מחליט לעבור הלאה רק שה"הלאה" במקרים האלה זו תמיד אני. ואז מגיעות ההצעות וההסברים למה זה יצליח: כי אנחנו מכירים הרבה זמן, כי אנחנו מסתדרים כל כך טוב, כי אנחנו מבינים זה את זו, כי אנחנו רגילים זה לזו, כי הוא רוצה אותי... ואני צריכה להסביר שוב שזה לא מספיק ושחוץ מזה מדובר בסה"כ בהשפעה של הפרידה, שהוא "רץ" ישירות אלי מסיבה אחת - כי אני מצטיירת אצלו בתור משהו בטוח, מקום מפלט. הוא כועס, מפסיק לדבר איתי, לענות על הודעות וטלפונים וכך עד שהוא מוצא מישהי אחרת, נרגע ומחליט לחדש את הקשר איתי תוך כדי כך שהוא משוכנע לחלוטין שאני הייתי זו שניתקה אותו ואז הכל חוזר על עצמו מהתחלה.

העניין הוא שנמאס לי מכל זה. הפעם אני זקוקה לו, ליתר דיוק למישהו שאיתו אני אוכל לדבר, למישהו שאותו אני אצליח לשתף, מישהו שיהיה מוכן לשבת איתי, לדבר בארבע עיניים, להקשיב לצרות הקטנות שלי ולהעביר לי עוד פחית של בירה. אבל הוא עושה קונצים, ולי כבר אין ראש לזה. חאלס, כמה אפשר.