שוב זה קורה. הכל מחדש, הכל צפוי כל כך. ולמרות שאני יודע שזה יקרה, ושאני ייפגע - אני לא עושה כלום כדי לעצור את זה. למה? את זה רק אלוהים יודע. ואולי גם המוח המעוות שלי - אבל עליו אין לי שליטה, הוא שולט בי.
הייתי אצלו. עשינו מה שעשינו, מה שאנחנו תמיד עושים. ואז, כמו תמיד, זה נגמר.
שוב נשברתי, למרות שידעתי שזה ייקרה. בתוך תוכי רציתי רק לבכות ולבכות ולא להפסיק. אבל מבחוץ לא הראתי כלום.
אז אלוהים החליט לשחק בי עוד קצת, והאירוניה (או שאולי זה חוק מרפי?) נכנסה למשחק. הוא! הוא הולך להיפגש איתה! ואני? הוא פשוט מתעלם ממני, כאילו אני לא קיים. הוא גם מדבר על זה בטלפון לידי, מזמין עוד מישהי לשם. ומה איתי? אני כלום, אפס. גם בשבילו וגם בשבילה. עזבו את זה שאני מאוהב בה כבר שנתיים(!) , אני לא מבין איך הוא מתנהג כאילו לא קרה כלום הרגע ויכול לעשות את כל הדברים האלה, ואני זה שנפגע מזה ולא יודע מה לעשות עם עצמי אחר כך. הוא זה שהולך להיפגש עם ההיא שאני אוהב, ואני - המסכן שצריך לחזור הביתה מושפל. אני זה שחסר חיים, שלא יודע מה לעשות עם עצמו. אני יודע מה אני רוצה, אני יודע איך לגרום למה שאני רוצה לקרות - אבל משהו חוסם אותי ועוצר אותי מלעשות את זה, כל פעם מחדש! ואני פשוט לא מבין למה דווקא אני? למה לאנשים אחרים זה לא קורה? למה הם יכולים לעשות הכל ואני זה שחסר חיים???
אמנם להשלים עם המצב אני לא יכול, אבל להדחיק כן. והשתפרתי מעל ומעבר בהדחקה - אני כבר יכול להיות מדחיק מקצועי. ושוב המוח משתלט ולא נותן ללב שלי לדבר בעצמו. ושוב המוח משתלט ומשתק, לא נותן לזוז, לפחות לא בכיוןן הנכון. גורם לי ללחוץ על כפתור ההשמדה העצמית, כל פעם מחדש. שוב ושוב ושוב! ואני יודע שזה ייקרה, וזה כל כך צפוי, פתטי במידה שלא תאומן. ועדיין, כמו אידיוט חסר חיים - אני לא עושה עם זה כלום!
שוב, שוב ושוב.
אני מרגיש תקוע, באותו המקום כבר כל כך הרבה זמן. ואני יודע שאני יכול לשנות. למה אני לא עושה את זה? כי יש לי בעייה.
אבל כל זה זה רק מהיום. וזה ממש לא הבעיות הכי גדולות שלי. בקרוב גם אכתוב כאן על הבעיות הבאמת רציניות שלי - האלו שאני דווקא לא יודע מה לעשות לגביהם, אלו שפשוט גורמות לי להיות חסר אונים.
הסיבה שאני לא חושף כמעט שום פרט על עצמי היא פשוטה מאוד - אני פחדן. אחת מהבעיות הרבות שלי.
מה אני כן יכול לספר על עצמי? אני בן אדם טוב, לפחות ככה אני חושב. אין אף אחד שיעיד על כך, כי אין אף אדם אובייקטיבי בחיי. גם אין אף אחד סובייקטיבי. יש לי חברים, אבל אין לי כאלו אמיתיים. ח... על מי אני מנסה לעבוד? אין לי חברים. בכלל. חוץ מאלו שיש להם אינטרסים להיות בקשר איתי, וזה חבל לי. אבל זה עדיף על כלום. (עוד בעייה - אין לי חברים). הפעם האחרונה שהייתי מאושר הייתה לפני כשלוש שנים. מישהי אשכרה הרגישה אליי משהו, ואני ידעתי על זה, התחיל להיות ביננו משהו וניהנו ביחד. אבל אז גיליתי את ה-בעייה המרכזית שלי - ברגע שאני מתאהב במישהי (או במישהו) אני מיד אתרחק ממנה ולא אדבר איתה עוד לעולם אלא אם כן יצמידו לי אקדח לראש. למה? כי אני פחדן. כי אני מפחד, שאני יעשה משהו שיגרום לכך שאני והיא ניהיה ביחד, ואז זה ייגמר, ואז אני ייפגע בסופו של דבר. כן, עד כדי כך. אני נמנע מכל מערכת יחסים אמיתית מתוך פחד עמוק מכך שאני עלול להיפגע ממנה. זה בכלל לא בשליטתי. זה משהו טבעי. כמה שלא אנסה להאבק בזה, לא אוכל להפסיק. וזה לא משנה מה אגיד לעצמי - ברגע שהתאהבתי - התרחקתי לתמיד. בהתחלה חשבתי שזה חד פעמי, ואז גיליתי שזה לא. כי זה קרה גם בפעם השנייה שהתאבתי, וכנראה שזה קורה גם עכשיו, בפעם השלישית.
אני מדחיק את הבעיות שלי, מנסה להרגיש כאילו הכל בסדר וזה סתם תקופה והכל יעבור (אולי באמת?). אבל אני יודע שלא. או שכן?
אבל למי פאקינג אכפת? מי אני? אני קטן ופצפון, אף אחד לא שם לב אליי. והבעיות שלי? כלום לעומת בעיות של אנשים אחרים. יש אנשים שמתים ממחלות, רעב, עוני, אונס, איידס ומרצח עם, באפריקה, סודן, תימן, איראן, לוב וטג'יקיסטאן. רק אני, הבחור מישראל עם הבעיות הקטנות חושב פתאום שיש לו בעיות כאלו גדולות, שאמורות לעניין את כולם....
סליחה על המונולוג החופר, זה קורה לי לפעמים... מוזמנים להגיב... ולפי מה שקראתם עד עכשיו, אני משוגע?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mysteryguy
