שוב זה קורה. הכל מחדש, הכל צפוי כל כך. ולמרות שאני יודע שזה יקרה, ושאני ייפגע - אני לא עושה כלום כדי לעצור את זה. למה? את זה רק אלוהים יודע. ואולי גם המוח המעוות שלי - אבל עליו אין לי שליטה, הוא שולט בי.
הייתי אצלו. עשינו מה שעשינו, מה שאנחנו תמיד עושים. ואז, כמו תמיד, זה נגמר.
שוב נשברתי, למרות שידעתי שזה ייקרה. בתוך תוכי רציתי רק לבכות ולבכות ולא להפסיק. אבל מבחוץ לא הראתי כלום.
אז אלוהים החליט לשחק בי עוד קצת, והאירוניה (או שאולי זה חוק מרפי?) נכנסה למשחק. הוא! הוא הולך להיפגש איתה! ואני? הוא פשוט מתעלם ממני, כאילו אני לא קיים. הוא גם מדבר על זה בטלפון לידי, מזמין עוד מישהי לשם. ומה איתי? אני כלום, אפס. גם בשבילו וגם בשבילה. עזבו את זה שאני מאוהב בה כבר שנתיים(!) , אני לא מבין איך הוא מתנהג כאילו לא קרה כלום הרגע ויכול לעשות את כל הדברים האלה, ואני זה שנפגע מזה ולא יודע מה לעשות עם עצמי אחר כך. הוא זה שהולך להיפגש עם ההיא שאני אוהב, ואני - המסכן שצריך לחזור הביתה מושפל. אני זה שחסר חיים, שלא יודע מה לעשות עם עצמו. אני יודע מה אני רוצה, אני יודע איך לגרום למה שאני רוצה לקרות - אבל משהו חוסם אותי ועוצר אותי מלעשות את זה, כל פעם מחדש! ואני פשוט לא מבין למה דווקא אני? למה לאנשים אחרים זה לא קורה? למה הם יכולים לעשות הכל ואני זה שחסר חיים???
אמנם להשלים עם המצב אני לא יכול, אבל להדחיק כן. והשתפרתי מעל ומעבר בהדחקה - אני כבר יכול להיות מדחיק מקצועי. ושוב המוח משתלט ולא נותן ללב שלי לדבר בעצמו. ושוב המוח משתלט ומשתק, לא נותן לזוז, לפחות לא בכיוןן הנכון. גורם לי ללחוץ על כפתור ההשמדה העצמית, כל פעם מחדש. שוב ושוב ושוב! ואני יודע שזה ייקרה, וזה כל כך צפוי, פתטי במידה שלא תאומן. ועדיין, כמו אידיוט חסר חיים - אני לא עושה עם זה כלום!
שוב, שוב ושוב.
אני מרגיש תקוע, באותו המקום כבר כל כך הרבה זמן. ואני יודע שאני יכול לשנות. למה אני לא עושה את זה? כי יש לי בעייה.
אבל כל זה זה רק מהיום. וזה ממש לא הבעיות הכי גדולות שלי. בקרוב גם אכתוב כאן על הבעיות הבאמת רציניות שלי - האלו שאני דווקא לא יודע מה לעשות לגביהם, אלו שפשוט גורמות לי להיות חסר אונים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mysteryguy
