הקללה הכי קשה שתוכלו לאחל למישהו, הדבר הכי נורא לעשות לילד קטן, זה לבגר אותו.
מאז ומתמיד, כשאנשים כאלו ואחרים תיארו אותי - מורים בבית ספר, חברים של ההורים, משפחה, אפילו המדריכה בצופים, "הדר מאוד בוגרת לגילה" ולקחתי את זה כמחמאה, אפשר לדבר איתי, זה לא דבר רע, אני מבינה מבוגרים, הם מבינים אותי והכל טוב.
ואז איבדתי עניין בחברי לכיתה. ואיבדתי עניין במשחק בבובות. ואיבדתי עניין בצופים. ואיבדתי עניין מערוץ הילדים.
ובסופו של דבר, את מאבדת עניין בילדות.
ומתבגרת, מודעת לדברים מוקדם מדי, מבינה מה אסור ומה מותר, שקולה מכדי להרשות לעצמך לטעות, מביטה בבני גילך במבט מתנשא ולאט לאט מבינה שרובם לעולם לא יבינו.
בדיעבד, אני מבינה כמה להם יש יתרון עלי. ההזדמנות הזאת להנות, להשתובב ולעשות שטויות מעוררת קנאה. כי מ"מרומי גילי" זה לא קרה וכנראה שלא יקרה גם אף פעם. כי מה שקורה הוא שאני זו שקשה לה לעצום עיניים בלילה בגלל מחשבות על מה יהיה, מה נאכל ומאיפה יגיע הכסף. וזה קל לבקש שאסמוך, שאנסה לתת הזדמנות ואאמין שהשנה יהיה טוב יותר. שאמא תעבוד והכל יהיה בסדר. אבל מי מבטיח לי שזה לא יתערער מחדש? בפעם המיליון.
ואיך אפשר להאמין בכלל. שהפעם יהיה שונה.
כמה נאיבי אפשר להיות. כשהוא שוב שיכור בסלון, כשהוא שוב לא עובד, כשהיא שוב סמרטוט. כשהמקרר ריק כי הוא החליט שלא הולכים לסופר עם יותר מ70 שקלים, כשהיא משתגעת, כשהחברות שלה מתקשרות לשאול למה לא עברתי לסבתא ואם אני רוצה שאמא שלי תתאבד בגללי, כשאני לא בבית, בכלל. כי אני סובלת בבית, כי מגעיל לי בבית, כי איכשהו מבנה רעוע הקרוי "שבט הצופים" הרבה יותר מהנה מאשר משפחת אדאמס בין ארבעה קירות.
ועצוב לי. וזה ככה כי בחרתי בזה. ואני אתמודד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
