תומר יקירי,
קל יותר להעלות על הכתב את מה שקשה לומר בקול. כרגע זה נועד כדי לסדר משהו בראש שלי.
בתקופה האחרונה יש לי תחושה של נגמר. נגמר הזמן, נגמרה הסבלנות, נגמרה ההתרגשות, נגמרו השאיפות ואולי גם נגמרה האהבה שלך כלפיי.
מי כמוך יודע שזו הפעם הראשונה שאני אוהבת ככה, זה רק הולך ומתעצם אבל אני מרגישה שאצלך זה הולך ופוחת. ככל שעובר הזמן אני מרגישה כמו נטל. השיחות בערב פחות חשובות, שלא נדבר על להיפגש. הכל מסביב נהיה יותר חשוב או שזה פשוט הדד ליינים הקצרים שדוחקים הכל. יכול להיות שזה באמת אתה שקורס תחת הלחץ, אבל אני מרגישה באוויר - אמרתי פעם ואני אומרת שוב. יש לי תחושה שמה שאני מנסה לעשות כדי להתקרב, כדי להקל בלחץ, פשוט כדי להיות שם בשבילך, כל ניסיון כזה רק מציק לך יותר, אפילו מפריע לך. וזה המקום הכי כואב שקיים. זה להיות במקום שלא רוצים אותך בו. ואני לא רוצה להיות בו.
הסיטואציה שאני נמצאת בה כרגע, היא בכי מול מסך לבן. ואין לי מה לומר. כמה פתטי בסיטואציה כזאת לומר שאני אוהבת אותך? הגיוני כרגע זה להעלות את האופציות, אבל ביני לבין עצמי אני לא רוצה. לא רוצה אופציות ולא רוצה את המצב הזה. אני לא רוצה להפעיל עליך לחץ ולראות אותך קורס תחתיו אבל אני גם לא רוצה להרגיש שאם אני אתקשר אני אפריע. שאם אני אשלח אסמס אתה גם ככה לא תענה עליו, אז נחסוך. שאם בא לי לתת לך חיבוק בשבט אז נעזוב בינתיים, כי יש כל כך הרבה להספיק, יכול להיות שזו תקופה כזאת ויכול להיות שהכל מסביב אלו בסך הכל הסחות דעת מהדבר האמיתי.
המילים האלו לא הצליחו לצאת כשישבנו לדבר. הן לא הצליחו לצאת בטלפון. הן הצליחו לצאת מול מסך לבן, שככל הנראה לעולם לא תראה. יופי הדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
