סליחה יפית
הרצח שלך טרף את כל הקלפים שלי מחדש
וזה כבר הלילה השישי מאז שאני מתעוררת מסיוטים
לפעמים בצעקות
התקף החרדה של הכותרת
כותבת כאילו זה מושג שאתם כולכם מכירים ויודעים
אבל בכל פעם שאישה נרצחת
ויש כותרת חדשה
אני מקבלת התקף לב קטן
קוצר נשימה, בכי, דופק מהיר
כל הכיף של התקף חרדה ואחר כך אני מסתובבת כמו חיה פצועה בעולם
לא לגעת בי, לא לספר לידי דברים שעלולים להוות טריגר וגם לא לעשות רעשים מעצבנים כמו רעש של סכו"ם
ממרומי ניסיונות החרדה שלי
תפסתי את ההתקף בזמן
וישבתי לכתוב את הטקסט הבא
_______________________________
הרצח של יפית תפס אותי לא מוכנה
גם ניסיון הרצח של שירה איסקוב
למעשה
רציחות חגי תשרי הן מכה מתחת לחגורה
כל
פעם
מחדש
אני לא צריכה להכיר באופן אישי כדי לדעת
שיש כאן שותפות גורל
לפני 8 שנים
זו הייתה אמא שלי
שכמעט נרצחה ונדקרה
בערב חג שני של סוכות
את שיחת הטלפון "הדר את יודעת מה אבא עשה לאמא" אני לעולם לא אשכח
גם לא את כל אותן הפעמים
שהלכתי למשטרת פתח תקווה
נערה בת
14
15
16
נכנסת לתחנה ואומרת
הייתה סטירה
הייתה בעיטה
הייתה חגורה
הייתה קללה
הייתה סכין
ושוטר בעיניים כבויות אומר לי
"בפעם הבאה תצלמי"
"צריך הוכחות"
( עכשיו כולנו נדמיין איך בסיטואציות בבית אני מוציאה סלפי סטיק וצועקת 'עצור!' עכשיו שוב... זה לערוץ היוטיוב שאני מקימה לך ביחד עם משטרת ישראל)
ואת כל אותן הפעמים
שעובדות סוציאליות
משכו כתפיים
ואמרו
"אין לי מה לעשות"
אפילו
שהוא אמר
שגם אם הוא ישב בכלא
בסוף הוא יבוא לרצוח את כולנו
העדות שלי בבית משפט
הייתה טראומתית בפני עצמה
את הצרחות והמבט שהיה לו בעיניים
בזמן שהעדתי
עורכת הדין שלו שטענה שמדובר באדם משכמו (תלוי באיזו יד הוא מחזיק את הסכין)
למרות שהייתי קטינה
עלינו אף אחד לא הגן
בכל אישה נוספת שנפגעת אני מבינה
שעלינו אף אחד גם לא יגן
המילים הראשונות של אחי היו
"סכין מסוכן"
לצערי אף אחד במשטרת ישראל לא מבין את זה
הלוואי והייתה פה אג'נדה
הנעה לפעולה או פיתרון קסם
המציאות מורכבת יותר
אם רק לאחד המבוגרים שפגשתי אז
הייתה דרך להגיד
תתקשרי כשמסוכן
או אנחנו איתך
בואי נעזור לך
זה לא האיש המוטרף שאתם מדמיינים
זה כנראה השכן בחדר המדרגות שאתם אומרים לו בוקר טוב
המוכר במכולת
האב המסור שלוקח את הילדות לגן שעשועים אחרי הצהרון
זה לא רחוק מכם כמו שאתם חושבים
אני יודעת,
כי הייתי שם
זו פצצה מתקתקת
ואל לנו להתעלם
רק בבקשה
תפקחו עיניים סביבכם
אל תהיו השוטר ולא העובדת הסוציאלית מהסיפור שלי
יהי זכרה מהפכה
_______________________________
רציתי לפרסם את זה בפרופיל הפייסבוק שלי
למען יראו וייראו
להסתכל לכל אותם אנשים שהיו סביבי בעיניים ולומר -
אתם חלק מכל מי שהתעלם
אין כותרות בחדשות, זה לא קורה אי שם מרחוק
זה קרה ממש כאן מתחת לאף שלכם
וזה היה ממש בסדר מבחינת כולכם
הרבה יותר קל להגיד שיש פה נערה מרדנית
מאשר להסתכל למציאות בעיניים
אבל לא עשיתי את זה
ורציתי להגיד שזה בגלל שאני שפן
אבל שפן קטן
כי לא רציתי שהסיפור הזה יהיה מה שמגדיר אותי בחיים
הוא אמנם
הפוסט טראומה שלי שממנה בכלל אי אפשר להתעלם
כי אם תמשיכי להתעלם יבוא שוטר-אישה נרצחת-גבר אלים בחלום ואז מה עשינו בזה?
אז הוא חלק ממני
עוד לא החלטתי באיזה אחוז
עוד לא הבנתי איפה נגמרת הפוסט טראומה ואיפה מתחילה אני
השבוע אני הרבה פוסט טראומה ומעט מאד אני
וזה יוצר בי חרדה כי תכף סמסטר מתחיל
ובסמסטר אין זמן לפוסט טראומה
צריך לישון בלילה כדי ללמוד ביום
אני לא יודעת מה אני אעשה אם ירצחו עוד אחת
הלב שלי לא עומד בזה
ולא משנה כמה אני מנסה למדר את עצמי מידיעות מהסוג
הן באות אליי
מכל כיוון
מזל שחגי תשרי נגמרים
בבקשה שאף אחת לא תירצח החודש
רציחות חגי תשרי הן הכי קשות לעיכול
אבל גם כל שאר הרציחות
אישה עוברת גיהנום בבית
גבר מחליט לסיים את חייה
או במילים של כתב אישום
(אני יודעת כי קראתי את כולם)
"גמלה בליבו ההחלטה ליטול את חייה"
איזו דרך ציורית ויפה לתאר רצח
ואני דואגת
מאיך יעבור הסמסטר
עם כל החרדה הזו
איזה מן דבר מטומטם לדאוג ממנו
כשנשים נרצחות שם בחוץ
בבית שלהן
כשאני מכירה את האימה
אחרי שנסגרת הדלת של הבית
ומגיע הלילה
אבל העיקר הסמסטר
והחלומות על חיים אחרים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
