החלטת לפתוח בלוג?מה את נערה בת 14 מתוסבכת?! כן.

המוות הסופי של הבלוג היה כשניתחנו ספרותית את הפוסט הזה בעדות שלי בבית משפט.

מילה במילה, רווחים, סימני פיסוק, חלוקה לפסקאות, רגשות.

זה הרגיש כמו אונס של תנודות רגשיות.

בפנים אני בוכה את חיי ומחוץ לאולם אני צוחקת בצחוק מתגלגל ורועם

מוסיפה את זה לאוסף חוויותיי עד גיל 18.

"חוויותיי". המילה הנכונה היא בכלל "טראומות" אבל למי אכפת.

(לתשומת ליבה של עורכת הדין המביכה הנה דברים שדמיינתי בזמן המשפט שעוררו בי גיחוך, חיוך ואפילו צחוק: סוסי פוני, חדי קרן, חוויה של כליאה בטירה, פרפרים בשדות פרחים, את יושבי האולם מתחילים לשיר את זה, אותי מתחילה לעוף, אותי מצמיחה כנפיים, אותי הופכת לשלולית, מה היה קורה אם הייתי יוצאת בנונשלנטיות מהאולם בלי לומר דבר?)